שוב שמענו בחדשות על התפזרות הממשלה והליכה לבחירות. מרוב מערכות בחירות בשנים האחרונות נדמה שההתרגשות בציבור שבדרך כלל מלוה אותן, כבר דעכה במידה מרובה. אפשר כמובן להבין את האדישות וחוסר העניין בהן, ולא רק בשל ריבוין גם גובהם של הפוליטיקאים נראה שהולך ויורד, מפלגות מדף יורדות לשטח וחיש קל מאבדות את חינן בעיני הציבור, או אז שוב יושבים על המדוכה מעצבי דעת הקהל ורוקחים תבשיל עם תיבלון שטרם נוסה בקהל, ואותנו מנסים לפתות במאכל לא מוכר עם טעם מוזר. אכן אפשר להבין את חוסר העניין בקרב הציבור.
אבל אני לא כך מרגיש, בשבילי כל מערכת בחירות מביאה התרגשות מחודשת, תקוה חדשה.
אדוני הנשיא
אנחנו כמעט שהצלחנו במשימה, אני ממש לא מבין אייך פתאום הכל התהפך. הצלחנו לעצור את כל הפרויקטים של הבנייה החדשה בישובים. סיפרנו לתושבים שיש היתרים ותקענו אותם על השולחן של שר הביטחון. הבטחנו לבית היהודי שנעביר להם את האחריות על המינהל האזרחי והשארנו אותו אצל בוגי. אחר הם לחצו עלינו ונאותנו להעביר להם המינהל אבל סנדלנו אותם שלא יוכלו לבטל אותו או לעשות בו שינויים מרחיקי לכת. איימנו על הישובים ורבנייהם שאם לא יוקיעו את הקיצוניים שעוד מעיזים לבנות את הארץ כל הישוב יסבול ולא יקבל אישורים( כאילו שהתכוונו בכלל לתת להם). את הרבנים שלהם סובבנו על האצבע אמרנו להם שהנוער הקיצוני הזה מסכן את כל מפעל ההתיישבות. הגענו למצב ש99 אחוז מכל המתיישבים מוקיעים את המתנחלים. כבר קרוב לעשר שנים שלא קם שום ישוב חדש. של יהודים כמובן, לערבים לא הפרענו כמובן. הגבעות שהוקמו נהרסו על ידינו פעם אחר פעם. הצלחנו לסכסך בין הפעילים שלהם שיחשדו אלה באלה בשיתוף פעולה איתנו. לא קיימנו אף הבטחה למתנחלים, את התיק זרקנו עליך שאינך נותן לנו אישור והסכנה האירנית...אתה בטח לא מקפיד עלי.
בס"ד כ"ח חשון התשע"ה
התסכול הגדול שעובר כיום על החברה הישראלית הוא שאיננו רואים שום פתרון באופק לצרה הביטחונית שאנו נתונים בה.
חצי נחמה או נחמת טיפשים שגם אירופה ושאר העולם המערבי נמצאים באותה צרה.
ערביי מזרח ירושלים הינם אזרחי ישראל(אלה שהלכו לקחת תעודות זהות) מסתובבים עם תעודות כחולות. וממילא יכולים ללכת לכל מקום שרוצים. ואנשי הביטחון במקום לדאוג לביטחון מודיעים לנו שאין דרך למנוע את המפגע הבודד שקם בבוקר והחליט היום להרוג יהודים.
בס"ד ה' בתמוז התשע"ד
לפני שאני שולף את החרב מהנדן ברצוני להקדים ולומר שאינני תומך בלקיחת החוק לידיים ובפעולות תגמול פיראטיות, אבל השאלה היא מה המדינה היתה צריכה לעשות ולא נעשה:
זה מזעזע עד כמה אנו מרמים את עצמנו לכל אורך הדרך. מטשטשים את הנקודה האמיתית. המחבלים שרצחו את הנערים אינם פושעים במובן הפרטי של המילה, אבל אנו מתעקשים לראות כל פיגוע כעניין פרטי. כאילו שהמחבלים אינם חלק מארגון שלם ולמעשה מיצגים את כל הפלסטינים שהריעו להם ורקדו על הדם. כידוע הרשות הפלסטינית מפרנסת את כל משפחות המחבלים, כן אבו מאזן הוא זה ש״עזר״ לנו בחיפושים אחריהם אבל בבתי הספר של הרשות הוא מחנך ללכת בדרכם. אנו מתעקשים ללא כל הצדקה לא לקרוא את המפה.