בס״ד לקראת פורים התשע״ט
שאול המלך הצטווה להילחם בעמלק, הוא לא עמד במשימה במלואה. בינתיים עברו כחמש מאות שנה עד שהגיעו מרדכי ואסתר ותיקנו את הדבר.
בברכת יעקב אבינו לשבטים, בנימין מתברך:
בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל:
יעקב המשיל אותו לזאב. הזאב פעיל בעיקר בשעות הבוקר והערב.
אומר הספורנו: זאב יטרף. תוקף הזאב וטרפו הוא בבקר ובערב עם מעוט האור כאמרו וחדו מזאבי ערב. וכן היה ענין בנימין כי היתה מלכותו בתחלת זריחת מלכות אחיו בימי שאול ואחר אבדן מלכותו בימי מרדכי ואסתר.
ולמה נמשל שאול לזאב? מה המיוחד בזאב, במה שונה משאר חיות הטרף?
בס״ד לפורים התשע״ח
הגמרא שואלת על אסתר, המן, מרדכי ומשה מן התורה מניין:
וכך מובא במסכת חולין קלט ע"ב
"אמרי ליה פפונאי – לרב מתנה:
...
משה מן התורה מנין? – (בראשית ו, ג) בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר.
המן מן התורה מנין? – (בראשית ג, יא) הֲמִן הָעֵץ.
אסתר מן התורה מנין? – (דברים לא, יח) וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר.
מרדכי מן התורה מנין? – דכתיב (שמות ל, כג) מָר דְּרוֹר, ומתרגמינן: מירא דכיא".
בס״ד ערב שבת זכור התשע״ז
מסופר במגילת אסתר, לאחר שאסתר המלכה מגלה במשתה היין השני למלך אחשורוש את עמה, ואת תכנית הפתרון הסופי שהמן הכין לה ולבני עמה, או אז חרבונה פותח פיו ושופך שמן למדורה:
וַיֹּאמֶר חַרְבוֹנָה אֶחָד מִן הַסָּרִיסִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ גַּם הִנֵּה הָעֵץ אֲשֶׁר עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי אֲשֶׁר דִּבֶּר טוֹב עַל הַמֶּלֶךְ עֹמֵד בְּבֵית הָמָן גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ תְּלֻהוּ עָלָיו:
מדוע חרבונה מתערב כאן בשיחה? האם דברי המלכה כנגד המן לא מספיק חמורים, המן רוצה להשמיד עם שלם, בוודאי גם מרדכי בכלל זה, אז מה החידוש בכך שהוא רוצה לתלות את מרדכי?
ולמה הוא מציין שהמן עשה העץ, הלא בוודאי שעליו מדברים? ולמה מציין שמקום העץ הינו בבית המן? ומה חשיבות יש לציין את גובהו?
בס"ד פורים שנת תשוע"ה
מובא במדרש רבה למגילת אסתר פרשה ז:
וּבְשָׁעָה שֶׁנֶּחְתְּמוּ אוֹתָן הָאִגְּרוֹת וְנִתְּנוּ בְּיַד הָמָן, וַיָּבוֹא שָׂמֵחַ הוּא וְכָל בְּנֵי חֲבוּרָתוֹ, וּפָגְעוּ בְּמָרְדֳּכַי שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם, וְרָאָה מָרְדֳּכַי שְׁלשָׁה תִּינוֹקוֹת שֶׁהָיוּ בָּאִים מִבֵּית הַסֵּפֶר, וְרָץ מָרְדֳּכַי אַחֲרֵיהֶם, וּכְשֶׁרָאָה הָמָן וְכָל חֲבוּרָתוֹ שֶׁהָיָה רָץ מָרְדֳּכַי אַחֲרֵי הַתִּינוֹקוֹת, הָלְכוּ אַחֲרֵי מָרְדֳּכַי לָדַעַת מַה יִּשְׁאַל מָרְדֳּכַי מֵהֶם, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ מָרְדֳּכַי אֵצֶל הַתִּינוֹקוֹת שָׁאַל לְאֶחָד מֵהֶם פְּסֹק לִי פְּסוּקֶיךָ, אָמַר לוֹ (משלי ג, כה): אַל תִּירָא מִפַּחַד פִּתְאֹם וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים כִּי תָבֹא. פָּתַח הַשֵּׁנִי וְאָמַר, אֲנִי קָרִיתִי הַיּוֹם וּבָזֶה הַפָּסוּק עָמַדְתִּי מִבֵּית הַסֵּפֶר (ישעיה ח, י): עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ אֵל. פָּתַח הַשְּׁלִישִׁי וְאָמַר (ישעיה מו, ד): וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָֹּׂא וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע מָרְדֳּכַי כָּךְ שָׂחַק וְהָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחָה גְדוֹלָה. אָמַר לוֹ הָמָן מָה הִיא זֹאת הַשִֹּׂמְחָה שֶׁשָֹּׂמַחְתָּ לְדִבְרֵי הַתִּינוֹקוֹת הַלָּלוּ, אָמַר עַל בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת שֶׁבִּשְׂרוּנִי שֶׁלֹא אֶפְחַד מִן הָעֵצָה הָרָעָה שֶׁיָּעַצְתָּ עָלֵינוּ. מִיָּד כָּעַס הָמָן הָרָשָׁע וְאָמַר אֵין אֲנִי שׁוֹלֵחַ יָדַי תְּחִלָּה אֶלָּא בְּאֵלּוּ הַתִּינוֹקוֹת.