בס"ד
תורה שבכתב מציגה את חג השבועות כחג ארץ ישראלי, תחילת עונת הביכורים. הכרת הטוב על ברכת השם שברך אותנו. יחד עם ההודאה באה הדאגה לעניים ולכן נקשר החג עם מצוות הנתינה החקלאיות לאביונים. ציור של חיי עם אידאלים על אדמתו בהם מופיעה אהבה לקב"ה ואחוה לאחינו. לעומת זאת תורה שבעל פה מדגישה את החג כחג מתן תורה, מעמד הנישואין הגדול בהיסטוריה בו כנסת ישראל כרתה ברית נישואין עם הקב"ה. הבאת מנחת שתי הלחם לבית המקדש מתפרשת כאן כזכר ללוחות הברית או כעדות שאנו התחתנו עם השם בכל ליבנו ביצר הטוב וביצר הרע. הבעל מדגיש בזיכרון החתונה את דאגתו לכלה ברצונו להביאה אל המנוחה והנחלה. והכלה בזיכרון החתונה דוקא מדגישה את גודל החוויה וההתקשרות שזכתה להשיג בה לחתן.
בהבאת שתי הלחם בחג השבועות, בהם התורה מדגישה שחמץ תיאפינה, בשונה מכלל המנחות הצריכות להיות ללא חמץ, האם החמץ כאן הוא ביטוי למצב של ראשית הקשר עם השם בו יש עדין מקום לעבודה שלא לשמה, כמו שאמרו חז"ל שיש מקום לעבודת השם שלא לשמה, עד שנתעלה ונעבוד את השם לשמה, לא בגלל אינטרסים וטובות הנאה, או שהחמץ שבמנחה דוקא מבטא את חזון אחרית הימים בו יתהפך כל לטובה, גם היצר כבר לא יהיה רע, נגמל מערבוב עץ הדעת טוב ורע?
בס״ד ערב שבועות התשע״ח
אומרים חז״ל ברות רבה פרק ב:
א"ר זעירא מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים. (כגון רות, בעז וכו׳)
הפלא הגדול הוא שרות, האישה החסידה שעזבה ארמון מלכות במואב והצטרפה לעם ישראל, יצאה דוקא ממואב, שהוא הפך החסד. זהו העם כפוי הטובה, שלא קדם אותנו בלחם ומים בדרך בצאתנו ממצרים, ועוד נלחם נגדנו פעמים מספר, ושכר נגדנו את הקוסם בלעם כדי לקלל את העם. האם זוהי תופעה מקרית או שכך נוהג מנהגו של עולם?
בס״ד ערב שבועות התשע״ז
אחד הכינויים שדבקו לעם ישראל ברבות ההיסטוריה הינו עמא פזיזא, עם פזיז.
מה פשרה של פזיזות ישראלית זו?
אנו רגילים לראות בפזיזות תכונה שלילית. אדם פזיז הוא אדם שמקבל החלטות חפוזות ללא שיקול דעת מספיק. מצד שני אנו דוקא מוצאים אצל הרבה מצליחנים בחיים את הפזיזות כתכונה אופיינית. כידוע בכל מידה יש צד חיובי ויש צד שלילי. מה טוב בפזיזות? או מהי מעלת הפזיזות של ישראל?
בס"ד לקראת שבועות התשע"ה
לקראת מעמד הר סיני מבקשים בני ישראל לקבל את התורה ישר מה׳, "רצוננו לראות את מלכנו". ובהמשך הם פונים למשה ומבקשים ממנו לתווך בין השם לבינם.
ועל כך אומר השם ״ היטיבו כל אשר דיברו״