בס"ד לפרשת בא התשפ"ד
בדיחה עממית שואלת מדוע רבי יהודה צריך לתת סימנים במכות? כמו שאנו אומרים בהגדה של פסח, "רבי יהודה היה נותן בהם סימנים דצ"כ עד"ש באח"ב" ללמדך אומרת הבדיחה כי מכות שלא משאירות סימנים אינם מכות… ועכשיו ברצינות מדוע צריך רבי יהודה לחלק את המכות לשלושה פרקים? אז כבר בפרשה הקודמת התחלנו לפתוח את יחודיותו של כל פרק, בעוד הפרק הראשון עסק בגילוי אלוהותו של ה' יתברך "למען תדע כי אני ה'" במכות דם, צפרדע וכינים, אזי הפרק השני עסק כבר בגילוי השגחת ה' בארץ "כִּי אֲנִי י-הוָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" ובייחוד "וְהִפְלָה יְ-הֹוָה בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם". עם המחשה במכות ערוב, דבר ושחין.
כעת עלינו להתמקד בפרק השלישי "בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכׇל־הָאָרֶץ" (שמות ט,יד) אין כמוני במובן של 'אין עוד מלבדו' המטרה-ברור אמונת הייחוד."ולְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכׇל־הָאָרֶץ" (שמות ט,טז)-דהיינו פרסום מלכות השם בכל העולם.
בס"ד
יחידת הכלבנים של עם ישראל
לפרשת בא התשפ"ג
במסיבת העתונאים הדרמטית בה מודיע משה רבנו לפרעה שכל הבכורים במדינה בדרך לקבר, הוא מכניס אמירה מענינת ובלתי צפויה:
"וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ־כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד־בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה יְ-הֹוָה בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל׃"
עלינו להבין מה נדחפים הכלבים לאמצע מכת בכורות? מה החשיבות של זה?
על מנת להבין זאת ברור כי קודם עלינו להבין מה זה כלב ומה הוא מבטא בתורה, למה הוא נובח? ומה המסר שמעבירה שתיקתו של הכלב?
וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה י-הוה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם׃(שמות יג,ח)
בס"ד לפרשת בא התשפ"ב
כאן מופיעה התשובה לשאלת התם בהגדה של פסח, אחת מארבע התשובות המופיעות בהגדה. אבל המענין שכאן לא מופיעה כלל שאלה, מבחינת השאלה, זהו דוקא הילד שאיננו יודע או רוצה לשאול, ועוד, צריך עיון למה הכוונה במילה זֶה, בעבור מה? גם למה אומר כאן וְהִגַּדְתָּ שמובנו קשה, אמירת דברים הקשים כגידים? יש לציין שזו הפעם היחידה שנאמר כך, בשאר המקרים נאמר ואמרת לבנך. ועוד נקודה חשובה להתבונן בה הביטוי "ביום ההוא" וכבר ראינו מהזהר הקדוש שכל מקום שמובא 'ביום ההוא' הכוונה ליום המיוחד לעתיד לבוא במהלך הגאולה, אז המצוה בפסוק זה מכוונת למשימת ההגדה שתהיה לדור הגאולה.
בס"ד לפרשת בא התשפ"א
דַּבְּר֗וּ אֶֽל־כָּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת׃[1]
בפרשה מסופר לנו שבמסגרת ההכנות ליציאה ממצרים, ה' בתחילת חודש ניסן מורה למשה ולאהרן לצוות על בני ישראל שכל משפחה תיקח לה שה בי' בניסן תשמור אותו עד ליד' בניסן ואז תשחט אותו, את דמו ישימו על מזוזות פתחי הבתים, מהשה הזה יכינו את הארוחה האחרונה שלהם בארץ גושן ויאכלו אותו עם מצות ומרורים. הפסח שעם ישראל חוגג לדורות משמר משהו מהחוויה המיוחדת הזו.
בע"ה ננסה להבין למה ה' ציווה עלינו לקחת שה דוקא, למה צווינו לקחתו כבר בי' בניסן ארבעה ימים לפני שנעשה בו שימוש?
בס״ד ערב שבת קודש פרשת בא התשע"ט
מספר שאלות עולות מהכתוב, נציין חלק מהם
איך התרחש החושך הזה? כיצד זה שלמצרים היה חושך ולישראל היה אור במושבותם?
חז״ל אמרים שהאור ליווה את ישראל בכל מקום שהלכו בו, גם כשנכנסו לבתי המצרים. והחושך ליוה את המצרים אפילו אם הדליקו נרות, או עברי נכנס לביתם, כיצד התרחשה התופעה הזאת? או אשאל אחרת, אם היינו יכולים לבצע צילום לוין של ארץ מצרים בזמן מכת החושך, היינו רואים את הארץ או לא?
בכתוב נאמר:
״וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ: וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים: לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר במושבתם״:
נקודה מעניינת נוספת,
הפסוק אומר ״על השמים״ כביכול משה עומד מעל השמים, האם יש לכך משמעות מיוחדת?
לפרשת בא התשע״ח
במסגרת ההכנות ליציאה ממצרים מובא בפרשתנו בפרק יא :
{ב} דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב:
{ג} וַיִּתֵּן יְ-ה-וָֹ-ה אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם: (ס)
בפסוקים אלו השם פונה למשה ומבקש ממנו שיבקש מהעם לשאול כלים יקרים מהמצרים.
לאיזו מטרה השם נתן את חן העם בעיני מצרים?
מדוע באמצע הפסוק מדגיש הפסוק שאף משה גדול מאוד בארץ מצרים?
והפסוק חותם ״ובעיני העם״, באיזה עם מדובר, העם העברי או המצרי?
אם תאמר העברי, כי זהו העם המדובר בפסוק, מה קשור לכאן?
האם העם נענה לקריאה ושאל מהמצרים את הכלים?
וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְ-ה-וָֹ-ה מִמִּצְרָיִם
בס"ד מאמר לפרשת השבוע פרשת בא
כך חותמת פרשתנו את דברה. פסוק זה גם חותם את פרשיית "קדש לי כל בכור" שהיא אחת מארבעת פרשיות התפילין. פרשייה זו מלמדת אותנו את פשרה של קדושת הבכורה, בכורי ישראל התקדשו לה' בזמן מכת בכורות, ואף בכורי הבהמות הכשרות והחמורים. למעשה קדושה זו הנקראת גם קדושת הראשית נחשפה לראשונה בהיסטוריה כאן בזמן יצ"מ. כאמור פסוקנו חותם את הפרשייה ובעצם אומר שגם התפילין משמשות להזכירנו את נפלאות יצ"מ.
חז"ל לומדים מהלשון " יָדְכָה" שהמצוה להניח את התפילין של יד על היד הכהה, שהיא בדרך כלל יד שמאל. אבל לכאורה קשה לקבל שהכוונה ליד הכהה בה בזמן שהפסוק אומר " כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְ-ה-וָֹ-ה מִמִּצְרָיִם"?
מאמר לפרשת בא שנת תשוע"ה
השאלת הכלים ממצרים מוזכרת במקרא שלוש פעמים:
- 1)בפרשת שמות במעמד הסנה טרם הלך משה להוציא את ישראל ממצרים ( שמות ג, כא-כב) מובא:
{כא} וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם:
{כב} וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם:
- 2)בפרשת בא באמצע המפגש האחרון בין משה לפרעה טרם בואה של מכת בכורות משה מקבל נבואה(יא,ב-ג)
ובה מתבקש לבקש מהעם לנצל את מצרים.
{ב} דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב:
{ג} וַיִּתֵּן יְ-ה-וָֹ-ה אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם:
3) ובפעם השלישית בתיאור היציאה ממצרים (יב, לה-לו) מתואר הביצוע של בקשה זו:
{לה} וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת:
{לו} וַ-י-הֹ-וָ-ה נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם:
ככלל אנו רואים כאן שהיה חשוב לה׳ שהעם ישאלו מהמצרים כלי כסף, זהב ובגדים.
בפרשת בא השם מודיע למשה שבחצות הלילה יביא על המצרים את מכת בכורות, ואילו משה מודיע לפרעה:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם:
השאלה היא מדוע משה משנה מבחצות לכחצות?
בס"ד א' בשבט התשע"ד
בפתיחת פרשת בא אומר ה׳ למשה אני רוצה שתספרו לילדים ולנכדים שלכם את סיפורי ההתעללות שעוללתי למצרים. וכך נאמר:
וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל-מֹשֶׁה, בֹּא אֶל-פַּרְעֹה: כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ, וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו, לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה, בְּקִרְבּוֹ. ב וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְ-ה-וָ-ה.
העולם הצדיע לאחרונה לנלסון מנדלה המנוח על המהפכה האצילה שעשה בדרום אפריקה ללא שפיכות דמים. ואילו כאן התורה מצדיעה להתעללות שהתעלל ה׳ במצרים, ועוד מדריכה אותנו לספר לצאצעינו על המעללים הללו, ועל כך מבוססת ההגדה של פסח.
אי אפשר לומר שמכות מצרים היו נצרכות רק כדי להוציא פיזית את בני ישראל ממצרים, כי די היה במכת החושך כדי לצאת ללא כל הרס והרג. ואיני בא כאן לסנגר על המצרים, הם בודאי היו הרעים בסיפור, ואינם יכולים לומר אנו רק ביצענו פקודות וכדו׳, בטח שהם קיבלו את המגיע להם. אבל ברצוני לנסות להבין למה ה׳ מתפאר במסכת העינויים שהעביר להם, ולמה חשוב לו שאנו נספר זאת לדורות הבאים?
בס"ד א' בשבט התשע"ד 01-11-5774
מה בין ראש חדשים לבין ראשון לחדשי השנה?
למה אומרת התורה לכם, לכם כן ולמי לא?
כיצד מנו עד אז את הזמן?
ומדוע נבחרה מצוה זו דוקא להיות הראשונה לכל מצוות התורה?
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה: (שמות יב,ב)
עיון במכת בכורות מעלה לנו כמה שאלות:
1. מדוע מתו במכה גם בכורות השבויים העבדים ואף בכורי הבהמות?
2. מה פשר היות המכה בביצועו של ה׳ בכבודו ובעצמו?
3. לכאורה יש סתירה בפסוקים, מצד אחד ה׳ אומר ועברתי בארץ מצרים, משמע אני ולא מלאך , מצד שני מוזכר המשחית, שהוא מלאך?
4. ומיהו משחית זה?
5. מה פרוש הפסיחה המתוארת בפסוקים?
מה תפקידה של מכת בכורות?
תפקידה להוכיח שאין עוד מלבדו, הכאת הבכורים אשר נחשבו לאל במצרים, באה להוכיח זאת. גם ביררה שרק לישראל ניתנה הבכורה ולא לאומות העולם.
מובא בפרשת בא:
כד וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל-מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת-יְ-ה-וָ-ה--רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם, יֻצָּג: גַּם-טַפְּכֶם, יֵלֵךְ עִמָּכֶם. כה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, גַּם-אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת; וְעָשִׂינוּ, לַי-ה-וָ-ה אֱלֹהֵינוּ. כו וְגַם-מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ, לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה--כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח, לַעֲבֹד אֶת-יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵינוּ; (שמות י כד)
זהו דבר פלא, בה בשעה שמשה ופרעה מתעמתים ביניהם, פרעה כבר נסוג מסרובו המוחלט, ומסכים ליציאת בני ישראל אבל דורש , רק צאנכם ובקרכם יוצג. אני רוצה שתשאירו ערבון כדי לודא שאתם תחזרו חזרה. וכנגד זה עונה לו משה, אנו לא מתכוננים להשאיר במצרים, אפילו לא פרסה אחת, והחידוש הגדול בדבריו באומרו:
גַּם-אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת; וְעָשִׂינוּ, לַי-ה-וָ-ה אֱלֹהֵינוּ.
חכמינו התקשו להבין כיצד משה רבנו, עבד השם, שאול ישאל זבחי א-לוהים מאיש בזוי וטמא, אשר הרים פיו בקדוש ישראל, החפץ לה׳ בזבח רשעים?!
בתוך כל סיפורי המכות, הכנת המצות ושאר ההכנות של בני ישראל ליציאה למסע הגדול, מבקש השם ממשה רבנו בקשה מוזרה, ״דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב״.
השאלות העולות על כך:
מדוע רצה השם שבני ישראל יצאו ברכוש גדול, ולמה באופן זה של שאלה מהמצרים, אופן שיש בו לכאורה טעם לפגם, גם למה בא בבקשה, ריבונו של עולם מבקש מכם טובה, ולא בלשון ציווי כדרכה של תורה.
חשוב לציין שעוד לאברהם אבינו, השם הבטיח שצאצאיו יצאו מהגלות ברכוש גדול(בראשית טו). מהי מטרת הבטחה זו?