ממשכן משה למקדש שלמה ולמקדש מלך המשיח.
בס"ד
לפרשת תרומה התשפ"ד
החזון-חיבור שמים וארץ. יעקב אבינו חלם עליו. עם ישראל ביציאת מצרים זכה לחוות את החיבור הנפלא הזה במעמד הר סיני. בניית המשכן כבר אפשרה חיבור מתמשך של שמים וארץ. מחד, משכן משה היה פחות במדרגתו ממקדש שלמה המלך-הבית הראשון, ומאידך היתה מעלה מיוחדת למשכן משה שלא היתה במקדש שלמה. בבית השלישי שיבנה בע"ה במהרה בימינו נזכה לחבר את מעלותיו המיוחדות של מקדש שלמה עם מעלותיו המיוחדות של משכן משה.
בס"ד לפרשת תרומה התשפ"ג
הפרשה שלנו מספרת סיפור אוטופי, ה' שבשמיים אביהם של ישראל רוצה לגור איתם, והם נותנים בשמחה מכל הדברים החמודים שלהם בשביל לבנות את המשכן המשותף, אבל במדרשי חז"ל במדרש רבה וגם בתנחומא מובא שלסיפור הזה קדמה הקדמה לא הכי נעימה והיא חטא העגל!
אז נכון שהציווי על הקמת המשכן מובא בפרשתנו וסיפור חטא העגל מסופר בפרשת כי תשא דהיינו עוד שתי פרשות.
אבל צריך לדעת שלכל הדעות התורה לא תמיד מקפידה על הסדר הכרונולוגי, ויש מקומות שהסדר של התורה הוא לא לפי הסדר, ובלשון חז"ל אין מוקדם ומאוחר בתורה.
אבל אם אכן הציווי נאמר לאחר החטא, אז באמת מה גורם לתורה לספר את התוצאה שהיא בניית המשכן לפני שהיא בכלל מספרת לנו את סיפור החטא?
בס"ד לפרשת תרומה התשפ"ב
המסכים המופיעים בפרשה לא דומים למסכים שאנו משתמשים בהם כיום. במשכן היו שני מסכים ופרוכת אחת:מסך אחד בפתח החצר של המשכן, מסך שני בפתח המשכן, והפרוכת שהבדילה בין הקודש לקודש הקדשים בתוך המשכן. מה תפקידם ככלל של המסכים? מה ההבדל בין הפרוכת לבין המסכים? היכן אנו פוגשים את המסכים בחיינו הפרטיים?
בס"ד לפרשת תרומה התשפ"א
אז בקצרה, נהיינו לעם, יצאנו מצרים, חצינו את ים סוף, עמדנו במעמד הר סיני, קיבלנו את עיקרי התורה בפרשת יתרו. התחלנו להבין מהן הציפיות של הקב"ה מהעם הנבחר, בעיקר את הציפיות מהפרט. בפרשת משפטים צללנו במעבר חד לפרטים מעשיים שרובם בעניינים שבין אדם לחברו. כיצד לבנות חברה אנושית מתוקנת. ובפרשת תרומה שוב במעבר חד התורה מכוונת אותנו לשים במרכז חיינו את המקדש, את הסינכרון המתמיד עם השם, עם שורש ההויה שלנו. ללמדנו שלא יעזרו לנו כל החוקים והמשפטים הכי טובים שיש, אם לבנו יהיה חלילה פונה מאת השם. הנאמנות להשם היא הנאמנות לעצמיותנו. היא המצמיחה את אישיותנו המיוחדת.