אחרי חטא העגל כשמשה בא לסנגר על עם ישראל, אחת הטענות המרכזיות שבה משה בחר לפתוח את דבריו היתה לומר לה' שהוא הולך לקבל סיקור תקשורתי מאוד שלילי בתקשורת העולמית, וכך הוא אומר
"וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת־פְּנֵי יְ-הֹוָה אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְ-הֹוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה׃
לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל־הָרָעָה לְעַמֶּךָ׃(שמות לב,יא-יב)
כביכול זו טענה צדדית ביותר, משה אומר לקב"ה, ריבונו של עולם אתה לא יכול לעשות כאן משפט צדק כי זה יפגע בכבוד המשפחה, יהיה כאן חילול השם שלך. המצרים ועוד עמים יבזו אותך, יצא לך שם של 'אל רע' חלילה. באמת, משה רבנו זו טענה? וכי אכפת לריבונות של עולם מכבודו? הצדק לא יותר חשוב מהתדמית?
בס"ד בין פורים לכי תשא התשפ"ג
המקום שתופס עמלק בהיסטוריה שלנו הוא בלתי נתפס. גם מצוות מחיית עמלק בלתי נתפסת.
דוקא שאול המלך שנכשל בתפקידו במלחמתו בעמלק מאוד מובן. השמדת עם נחשבת כיום בעולם ככל הנראה לפשע האנושי הנורא ביותר האפשרי. לתת לעם שחווה על בשרו ניסיון השמדת עם, מצוה למחות עם אחר-זו המצוה כנראה הקשה ביותר שעם ישראל קיבל מאת ה'. היא מנוגדת לכל הערכים שלנו שקיבלנו מאת ה' והיא אף מנוגדת לטבענו שהרי נתיחדנו ב,שְׁלֹשָׁה סִימָנִים יֵשׁ בְּאוּמָּה זוֹ: הָרַחְמָנִים, וְהַבַּיְישָׁנִין, וְגוֹמְלֵי חֲסָדִים.(נדרים כ')
למה ה' נתן לנו כזו מצוה קשה?
בס"ד לפרשת כי תשא התשפ"ב
מה עומד מאחורי חטא העגל?
האם זהו פחד להיפגש עם השם דרך התורה, פחד שהתחיל במלחמת עמלק אחר כך התבטא בכפיית ההר כגיגית ובפריחת הנשמה במעמד מתן תורה?
האם זהו פחד מלחיות חיים רוחניים גבוהים וממילא מנותקים במידה מסוימת מהעולם הגשמי, דהיינו פחד להתנתק מהקרקע?
האם שורש החטא במשיכה לחומריות, איזה ניסיון חיקוי של עובדי אלילים שמקדשים את החומר, בעצם המשך לחטא אדם הראשון שנתן ליצר הרע מקום בקרבו, הכניס את התאוה לחייו?
או בתצורה יותר מעודנת האם היה בעם דוקא רצון להיות מחוברים להשם אבל דרך ביטוי מוחשי וגשמי של השם כאן בארץ, דהיינו החטא היה רק ביצירת אמצעי פסול ולא במטרה?
או אולי חטא העגל מבטא בעומק, בוחן וניסיון שעם ישראל ערך לקב"ה לראות האם אהבתו אלינו מותנת בהתנהגותנו הטובה או שזו אהבה עצמית בל תינתק, ובעצם יש כאן רצון לחשוף נקודת אהבה פנימית יותר שלא מותנית מעשים? אם זה נכון, אז יוצא שעם ישראל גם אמור להרוויח משהו מחטא העגל ולא רק להפסיד.
בס"ד עש"ק פרשת כי תשא ושבת פרה
פרשת כי תשא הינה השלישית לפרשות ציווי המשכן וכליו. בתחילתה מובאת ההדרכה למנין/נשיאת בני ישראל על ידי מחצית השקל, אחריה ציווי בניית הכיור, האחרון לכלי המשכן. ואז בא הציווי על עשיית שמן המשחה. בו נמשחו המשכן וכליו, אהרן ובניו, הכהנים הגדולים במשך הדורות ומלכי בית דוד. נאסר לעשות במתכונתו ונאסר למשוח בו זרים. השמן עצמו שהכין משה נשאר קים לעד, וכאשר נגנז ארון הברית בימי יאשיהו המלך, נגנז יחד איתו מתחת לבית המקדש.[1]אחרי כן בא הציווי על עשיית קטורת הסמים. אותה הכינו בכל שנה ושנה מחדש לצורך הקטרת הקטורת, אולם גם היא נאסר לעשותה במתכונתה לצרכים אחרים שאינם קדש לה'. בשמן המשחה נמנו ארבעה בשמים: מור, קינמון, קנה בושם וקידה. בקטורת הסמים גם נמנו ארבעה סמים: נטף, שחלת, חלבנה ולבונה. אמנם בתלמוד מובא שישנם 11 סמים בקטורת, על פי דרשת הכתוב שכך היא המצוה. הרמב"ן ועוד מפרשים מבארים שארבעת בשמי שמן המשחה גם נמצאים בקטורת הסמים: המור מוזכר במפורש בחז"ל בשמו, וכן הקנמון. קידה נקראת בחז"ל קציעה, וקנה בושם נקרא בחז"ל קילופה.
שאלות:
א. מה המשותף להדרכת מנין בני ישראל, הכיור, שמן המשחה וקטורת הסמים? ומה עניינם לפרשית חטא העגל שבאה אחר כך?
ב. מדוע התחלקו דיני המשכן לשלוש פרשות? ומדוע הכיור נשאר לפרשה האחרונה?
ג. מה היחס בין שמן המשחה לקטורת הסמים, ומה עושה החלבנה בסמני הקטורת?
בס״ד לפרשת כי תשא התשע״ט
בפרשתנו לאחר שהקב״ה מצווה את משה את כל הציוויים הנוגעים להקמת המשכן, בניית הכלים ומשיכתם, השם מצווה על השבת, וכך מובא:
{יב} וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {יג} וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְ-ה-וָֹ-ה מְקַדִּשְׁכֶם: {יד} וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ: {טו} שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַי-ה-וָֹ-ה כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת: {טז} וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם: {יז} בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְ-ה-וָֹ-ה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ: (ס)
העסיקה את הפרשנים השאלה, למה אומר הכתוב אך את שבתותי, לשון שבאה למעט, את מה היא ממעטת?
בס"ד עש"ק פרשת כי תשא התשע"ז
כיצד אפשר להיפגש עם השם?
מהם הסכנות העולות מהפגישה?
מהי פגישת ״פנים אל פנים״?
מה עניין ״לא יראני האדם וחי״?
בס״ד לפרשת כי תשא שנת תשוע״ה
כידוע תורה שבכתב לא מפרטת בהרחבה את דיני שמירת השבת. את כל פרטי הלכות שבת קיבל עם ישראל ממשה רבינו בעל פה.
המעט שהיא כן מציינת: אל יצא איש ממקומו ביום השבת. לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. לא תעשה כל מלאכה, ובפרשתנו:
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת:
ממילא עולה השאלה למה דוקא מלאכות אלה ציינה התורה?
מה יותר טוב לנו הנהגת מלאך או הנהגת ה׳ ישירה?
לאחר חטא העגל אומר השם למשה:
עַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם: (שמות לב, לד).
הנהגה באמצעות מלאך בפשיטות כוונתה הנהגה סמויה יותר, בה לא ניכר כ״כ מלכו של עולם והשכינה בה פחותה. מאידך היא פחות מסוכנת לישראל, כמו שאומר רש״י על פסוק ג. וכששכינתי בקרבכם ואתם ממרים בי -מרבה אני עליכם זעם.
לכן השם הודיע למשה לאחר חטא העגל שהוא ינהיג את ישראל באמצעות שליח/ מלאך.
ישנה בדיחה ידועה על המפקח ממשרד החינוך שהגיע לבית הספר לראות את רמת הלימודים במוסד. נכנס לכיתה אחת ושאל את התלמידים שאלה, האם הם יודעים מי שבר את הלוחות. התלמידים ענו במקהלה, לא אנחנו. המפקח ההמום פונה למנהל בית הספר ומספר לו מה שאל ומה ענו לו, עונה לו המנהל, אני מכיר אותם טוב, הם ילדים ישרים, אם הם אמרו שלא הם שברו, תאמין להם.
לעניננו אמנם מפורש בפסוק שמשה רבנו שבר הלוחות:
ויחר אף משה וישלך מידו את הלחת וישבר אתם תחת ההר (שמות לב, יט)
אבל הקושי הגדול בסיפור, כיצד מעז משה רבנו לשבור אותם. ריבונו של עולם פסל את הלוחות, כתב עליהם את הדברות: לחת כְּתֻבִים משני עבריהם מזה ומזה הם כתבים. והלחת מעשה א-לוהים המה, והמכתב מכתב א-להים הוא חרות על הלחת.
ומינה את משה למסור אותם לישראל, ומשה שובר אותם?
יז וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יח וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת, וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת--לְרָחְצָה; וְנָתַתָּ אֹתוֹ, בֵּין-אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ, וְנָתַתָּ שָׁמָּה, מָיִם. יט וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו, מִמֶּנּוּ, אֶת-יְדֵיהֶם, וְאֶת-רַגְלֵיהֶם. כ בְּבֹאָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, יִרְחֲצוּ-מַיִם--וְלֹא יָמֻתוּ; אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל-הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת, לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַי-ה-וָ-ה. כא וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם, וְלֹא יָמֻתוּ; וְהָיְתָה לָהֶם חָק-עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ, לְדֹרֹתָם. {פ}
מה משמעות מיקומו של הכיור?
למה הוא עשוי מנחושת? ומאיזה נחושת נבנה?
ורחצו ידיהם ורגליהם, לשם מה לרחוץ הרגליים גם כן?
קשה להבין עניין מניין בני ישראל, מצד אחד אומר השם כי תשא, לשון הרמה ונשיאות, ובלשון חז"ל מתוך חיבתם מנאם. מצד שני אומר הכתוב ולא יהיה בהם נגף?
כבר דיברנו בעניין שהמניין בה מצד חלקנו בתיקון הכללי, ומצד התיקון הפרטי אין שייך המספר אלה השם, ועוד יש להוסיף על פי הזהר כאן, שהמניין בא מצד ימין קו החסדים, הצד הזכרי. אבל צד שמאל לא ראוי להימנות, כדי לא למשוך דינים למטה, והוא עניין אין הברכה שורה אלה במה שסמוי מן העין. וזה עניין שהנשים לא נספרות.
מדוע נכנס ציווי המניין בפרשת חטא העגל?
בפשיטות נאמר שהשם הקדים תרופה למכה, על ידי שישראל יתנדבו למחצית השקל, יתקנו את נדבתם לעגל רח״ל.
אילו ישראל לא היו חוטאים בחטא העגל,כיצד היתה ההיסטוריה נראית?
אמנם אין בוכים על חלב שנשפך,אין אפשרות לחזיר את הגלגל אחורנית,אבל כיון שמקובלים אנו שעוד נגיע להשלמת התיקון של חטא העגל,טוב לדעת כיצד ינהג העולם,לאחר התקון.וגם היום ,כל זמן שעוד לא הגענו לעתיד המיוחל,הרי זה סימן שאנו בעצם עוד לא סיימנו לחטוא בחטא העגל,אז כדאי לנו להתבונן ולהבין את שורשי החטא,למען לא ניפול בו בהזדמנות הבאה שהוא יעמוד לפתחינו.