בס"ד - לפרשת ויקהל-פקודי התשפ"ג
תקציר הפרקים הקודמים. בעבר הבאנו את מחלוקתם של חכמי ישראל האם הציווי על המשכן נאמר עוד לפני חטא העגל או רק לאחריו. האם המשכן הוא חזון לכתחילה של מצב מוצלח, או שבכלל הוא פונקציה של התחשבות במצב העם אחרי החטא, והוא נועד לתת מענה של קשר מוחש עם ה' בעקבות הכישלון הדרמטי, המסקנה הייתה: אלו ואלו דברי א-לוהים חיים. הפקנו גם מסקנות מה הפסדנו מחטא העגל.
למרבה ההפתעה הפעם ברצוני בכלל להתבונן בצד השני של המטבע, מה הרווחנו מחטא העגל?
הרווחנו? מי אמר שבכלל הרווחנו משהו מחטא העגל?
בס"ד לפרשת ויקהל התש"פ
אנו רגילים להשתמש בביטוי הזה די והותר, מה מקורו?
מובא בפרשתנו:
וְהַמְּלָאכָ֗ה הָיְתָ֥ה דַיָּ֛ם לְכָל־הַמְּלָאכָ֖ה לַעֲשׂ֣וֹת אֹתָ֑הּ וְהוֹתֵֽר׃
אלא שהתקשו הפרשנים כיצד היתה גם דיה וגם הותר? מדובר בפסוקים על התרומות של זהב וכסף ושאר חומרי גלם שהעם הביאו למלאכת בניית המשכן. האם העם הביאו יתר על הנצרך או בדיוק כפי הנצרך למלאכה? או בסגנון אחר, האם כשסיימו לבנות המשכן נשארו תרומות שלא נוצלו למלאכה?
בס״ד לפרשת ויקהל התשע״ט
בבניית המשכן מופיע שילוב מיוחד במינו של ציווי השם מחד עם נדבת לב ישראל מאידך. השם מצווה אותנו על המשכן, ממילא אנו מחויבים במצוה, אולם השם לא רוצה מאיתנו תרומות כפויות, הוא רוצה שאנו נרתם למשימה מעצמנו ובכל ליבנו .
בפרשת תרומה הפותחת את ציווי המשכן אומר השם:
{א} וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָֹ-ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {ב} דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי:
בפרשתנו פרדת ויקהל מסופר הציווי שמשה מצוה את ישראל וכך נאמר:
{ד} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָֹ-ה לֵאמֹר: {ה} קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַי-הֹ-וָ-ה כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְ-ה-וָֹ-ה זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת:
השינוי אמנם קל מדבר השם. השם אמר ידבנו לבו ומשה אמר כל נדיב לב. האם יש הפרש במובנם?
כמה פסוקים אחר כך מתאר הכתוב את הביצוע של המשימה ואז נאמר כך:
וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת יְ-הֹ-וָ-ה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ: {כב} וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב ...
אומר אור החיים: אשר ידבנו לבו, ולדרך זה ידבר הכתוב גם בתרומת המשכן ויחפוץ ה' שכל נדבה תהיה מלב ולא תהיה הנתינה עד שתקדם הנדבה בלב:
חטא העגל היה חטא של פרוד. הערב רב ביקש להתרחק מאת השם. בני ישראל התרחקו מהערב רב. ומשה רבינו התרחק מהמחנה. גם בתוך המשפחות בעם נוצרה התרחקות. הנשים לא רצו להשתתף ב״חגיגה״ ובעליהם כן ומשפחות נחצו.
בא משה רבינו בפרשת ויקהל לכנס את ישראל לעבודת השם ולבניית המשכן. המכנה המשותף לכל הפרשה הוא הקבוץ לדבר קדושה. ובזה בא תיקון להתקהלות הפסולה והמזויפת שהיתה בחטא העגל. בהתעוררות העם להביא את תרומת המשכן גם מצוינת לשבח במיוחד התעוררות הנשים להתנדב למלאכת הקודש ובכלל זאת הן תרמו את תכשיטיהן היקרים לליבם.
וכך נאמר:
{כב} וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַי-ה-וָֹ-ה: (לה)
ומה פשר הביטוי ״האנשים על הנשים״?