בס״ד לפרשת נשא התשע״ט
הפסוק שחותם את הפרשה:
וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו:
הנה פסוק זה מספר לנו את אופן התקשורת שבין משה רבינו לקב״ה . השם היה מדבר אליו ומשמיע למשה את קולות הדיבורים מבין שני הכרובים שבמשכן.
ויש להתבונן מה זה עושה כאן, וכיצד קשור לנושאי הפרשה?
ומה החידוש בזה שמנקודה זו יצא הדיבור?
בס״ד לפרשת נשא התשע״ח
בפרשת נשא מדובר על מינוי משפחות גרשון ומררי אשר מכלל שבט לוי לתפקידיהם השונים בנשיאת המשכן . אחר כך מובאת מצות וידוי על חטאים ומעילות. עוברים לדיני אישה סוטה ודיני הנזיר. לתפקיד הכוהנים לברך את בני ישראל כפי נוסח ברכת הכוהנים. עוברת לדבר על יום כלות משה להקים את המשכן, למשיחת הכלים של המשכן וקרבנות הנשיאים בשנים עשר ימי החניכה של המשכן. ומסיימת בתיאור אופן קבלת הדיבור האלוהי אל משה רבינו בתקופת המדבר לאחר חנוכת המשכן.
צריך להבין את המשותף לכל הרשימה הזו?
ועוד מדוע נזכרת כאן חנוכת המשכן לאחר שהיא כבר תוארה באופן מפורט בספר ויקרא בפרשת שמיני?
בס"ד מאמר לפרשת נשא שנת תשוע״ה ערב חג מתן תורתנו.
בפרשת נשא העוסקת בהכנות למסע העם במדבר, בחלוקת התפקידים למשפחות הלויים, ועוברת ליום חנוכת המשכן אשר כאן נקרא "יום כלות", מתארת הפרשה את משיחת הכלים בידי משה וקרבנות הנשיאים שהקריבו בי״ב הימים הראשונים של עבודת המשכן.
מכיוון שהקמת המשכן וחנוכתו כבר תוארו לנו בספר ויקרא בתיאור היום השמיני, עלינו לשאול למה חוזרת ומתארת לנו התורה יום זה שנית?
פשט הדברים שהתורה רצתה לתאר את קרבנות הנשיאים ולכן חזרה והזכירה את הקמת המשכן. ולמה תארה את קרבנות הנשיאים? בפשיטות כדי להסביר מהיכן יש לנו עגלות להובלת המשכן, עגלות שתרמו הנשיאים.
בס"ד סיון התשע"ה
בפרשת נשא מתואר יום חנוכת המשכן במבט שונה מתיאורו בספר ויקרא. המשכן לרוב הדעות נחנך ביום ראש חודש ניסן שבשנה השנית ליציאתנו ממצרים. בזמן שישראל חנו סביבות הר סיני. גם מוזכרים אצלנו קורבנות הנשיאים שהביאו ביום זה. למעשה קורבנות נשיאי השבטים נמשכו מיום זה במשך 12 יום רצופים וזו הסיבה שאנו כל הדורות לא אומרים תחנון בתפילה בימים א- יב׳ בניסן. ימים של שמחת חנוכת המשכן. (למעשה לא אומרים בכל חודש ניסן)
וכך נאמר
{א} וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם:
{ב} וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים:
{ג} וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי יְ-הֹ-וָ-ה שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן: