בס"ד | פרשת פנחס, התשפ"ו , בעז מלט
דמותו של אליהו הנביא מיוחדת מאוד. הוא מתואר בתנ"ך גם כנביא וגם כמלאך, גם קנאי וגם אוהב ישראל גדול. הוא מלווה את עם ישראל בכל הדורות – אם דרך הופעתו בכל ברית מילה ואם דרך התגלותו לצדיקי כל הדורות, במה שמכונה "גילוי אליהו". מוצאו לא ברור דיו, ויציאתו מן העולם פלאית.
חז"ל קישרו בצורה ברורה את אליהו לפנחס ואמרו "פנחס הוא אליהו". האם כוונתם לומר כפשוטו שזה אותו האיש בתקופות שונות, או שאליהו הוא גלגול של פנחס, או שמדובר באותו סוג אישיות? זה נושא לעיון בפני עצמו – בכל אופן, ישנם קווי דמיון ברורים ועמוקים בין השניים.
בס"ד לפרשת פנחס התשפ"ה
ראשית גילוי נאות, אין כזה ביטוי בחז"ל ואינני בטוח שכל הצדיקים כך היא דרכם, אולם עולים מול עיני כמה וכמה צדיקים וגדולי הדורות שתואמים את האמירה הזו. כמובן פנחס עצמו נושא פרשתנו היה בדיוק כזה, הולך בקנאות נגד הזרם מתוך תביעה פנימית שחייבים לעצור את המגפה המשתוללת במחנה ישראל, ומתוך הכרה שמנהיגי האומה לא מצליחים לטפל בבעיה.
בס"ד לפרשת פנחס התשפ"ד
פרשת פנחס הינה הפרשה השמינית בספר במדבר, מכוונת כנגד ספירת ההוד ומלמדת אותנו כמה דברים חשובים על ספירה זו ועל הודם של ישראל. בדומה לפרשת תצוה- הפרשה השמינית בספר שמות, לפרשת אמור- הפרשה השמינית בספר ויקרא, הנושא המרכזי בפרשה הינם הכהנים ועבודתם.
בס"ד לפרשת פינחס התשפ"ג
בפרשתנו מבקש משה מה' למנות לו מחליף, וכך הוא אומר:
"יִפְקֹד יְ-הֹוָה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכׇל־בָּשָׂר אִישׁ עַל־הָעֵדָה׃ אֲשֶׁר־יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְ-הֹוָה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין־לָהֶם רֹעֶה (במדבר כז, טז-יז).
הקב"ה בתגובה אומר למשה לסמוך את ידו על יהושע בן נון, ובכך למנות אותו למחליפו:
"וַיֹּאמֶר יְ-הֹוָה אֶל־מֹשֶׁה קַח־לְךָ אֶת־יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן אִישׁ אֲשֶׁר־רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת־יָדְךָ עָלָיו (במדבר כז, יח).
מה מבטאת סמיכת היד?
בס"ד לפרשת פנחס התשפ"ב
פרשת פנחס מרובת נושאים: מתחילה בברית השלום שה' נותן לפנחס על מעשהו, עוברת לציווי לצרור את המדינים, נשיאת ראש בני ישראל (מפקד) תוך ציון העובדה שבו אין כבר אנשים מיוצאי מצרים שעליהם נגזרה הגזירה למות במדבר. עוברת למתן הנחיות לחלוקת הארץ בין משפחות עם ישראל, בקשת בנות צלופחד לקבל נחלה בארץ ותשובת ה': "כן בנות צלפחד דוברות. ציווי ה' למשה לעלות להר העברים ולראות משם את הארץ - זהו איתות למשה שיומו מתקרב. לאחריו משה מבקש מה' שימנה לו מחליף 'איש על העדה', וה' מצווה אותו לסמוך את יהושע בן נון 'איש אשר רוח בו'. ואז עוברת הפרשה לפרשת המועדות, מתחילה בקרבן התמיד ועוברת למוספי השבת, החודשים והמועדים.
מה קורה פה? מה המשותף לכל הנושאים הללו?
בס"ד לפרשת פנחס התשפ"א
בפרשת פנחס ה' מצווה על חלוקת הארץ לשבטים. מחד היא צריכה להיות מותאמת לגודלם של השבטים, ומאידך להיות על פי הגורל. כיצד שולב הגורל עם ההתאמה לשבטים - זה נושא מעניין להתבונן, אך כאן ברצוני להתמקד בהבנת מקומו של הגורל בתורה. מתי נכון להשתמש בגורל ומתי לא? האם הגורל חד-משמעית נכון או לא?
בס״ד לפרשת פנחס התשע״ח
פרשתנו פותחת:
"וַיְדַבֵּר יְ-הֹ-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
הקב"ה מכריז בכך על פנחס הכהן שבזכות המעשה הקנאי שעשה, הוא זה שהביא לכפרה ולעצירת המגפה מעם ישראל. הפרס שקיבל: ברית שלום עם הקב"ה.
שאלות מרכזיות
מדוע מייחס הכתוב את פנחס לאהרן הכהן? מדוע הכתוב אומר "בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי, ומדוע אומר "בתוכם ולא "קנאתי בהם?
בפרשתנו מובא מפקד בני ישראל. מפקד זה נערך בסוף שנות הנדודים במדבר, ומהווה הכנה לכניסה לארץ. שני כללים לנו בתורה: אחד - אין מקרא יוצא מידי פשוטו. שניים - רק מה שנצרך לדורות נכתב בתורה. לפעמים שני הכללים הללו מעלים שאלות. כך גם כאן: מה החשיבות לדורות של כל רשימת המשפחתולוגיה של השבטים? במקרים כאלה, הלימוד לדורות לא נמצא ברובד הפשט אלא ברבדים עמוקים יותר, הרמוזים בפסוקים.
בס"ד עש"ק פרשת פנחס שנת תשוע"ה
פרשת פנחס, הפותחת בשכרו של פנחס, עוברת למפקד בני ישראל, לסיפור נחלת בנות צלפחד ולמינויו של יהושע בן נון כמחליפו של משה. ואז עוברת לפרשת הקורבנות של מועדי השנה. לכאורה אין זה מקומם - אלא בספר ויקרא המבאר את הקורבנות השונים. שאלתנו: מה עושה פרשת הקרבנות בפרשתנו?
בס"ד עש"ק פרשת פנחס התשע"ה
לאחר שה' מודיע למשה על פטירתו הקרובה, משה רבנו פונה אל ה' ומבקש שימנה לו מחליף:
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל יְ-הֹ-וָ-ה לֵאמֹר: יִפְקֹד יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְ-הֹ-וָ-ה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה: וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו: וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם (במדבר כז, טו-יט).
רש"י פותח את פירושו לפרשה זו כך:
"להודיע שבחן של צדיקים, שכשנפטרים מן העולם מניחים צרכן ועוסקים בצרכי צבור. לאמר: אמר לו, השיבני אם אתה ממנה להם פרנס אם לאו (רש"י).
שאלות מרכזיות
כיצד רואה משה רבנו את תפקיד המנהיג? אילו תכונות נצרכות לו? למה קורא לה' 'אלוהי הרוחות לכל בשר'? מה כוונתו כשאומר 'אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם', ושוב חוזר ואומר 'ואשר יוציאם ואשר יביאם'?
אומרת התורה:
"וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת: לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ: אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ: עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט (במדבר כו, נב-נו).
השאלה המרכזית
כיצד התורה מצווה מחד 'לרב להרבות נחלתו ולמעט להמעיט נחלתו', ומאידך אומרת: "עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט? כיצד אפשר גם לעשות הגרלה וגם לדאוג שכל שבט יקבל נחלה לפי גודלו?
בפרשת פנחס מופיע שוב מפקד בני ישראל. מפקד זה נערך על פתחה של הארץ, בערבות יריחו, לאחר השלמת המסעות ולקראת העברת המנהיגות ממשה רבנו ליהושע בן נון.
הכלי יקר מבאר שמטרת המפקד בפרשה היא ללמדנו שאף על פי שמתו במגפה 24 אלף, מכל מקום נשארו שישים רבוא (600,000) איש. שהרי אין אוכלוסא שלמה אלא כאשר יש שישים רבוא, וגם את ברכת 'חכם הרזים' ניתן לברך רק כאשר רואה שישים רבוא מישראל.
מהי ברכת חכם הרזים?
"הנני נותן לו את בריתי שלום... תחת אשר קנא לאלהיו…"
צריך להתבונן: כיצד הקנאות והשלום מתחברים יחדיו? הרי הם שני הפכים!


