בס"ד לפרשת עקב התשפ"ב
פרשת עקב פותחת:
וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר יְ-הֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת־הַבְּרִית וְאֶת־הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ׃
וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי־בִטְנְךָ וּפְרִי־אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר־אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ׃
בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכׇּל־הָעַמִּים לֹא־יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ׃
עולם של אהבה,ברכה,פוריות,שלום ובריאות-זה חזון אחרית הימים בנוסח התורה. גם מילת המפתח עקב רומזת לימים אלו,כל הדורות משתלשלים מהראש ועד העקב. מישהו מרגיש כאן שהוא עקב?אז כמובן השאלה הגדולה שאנו מתבקשים לשאול כיצד מגיעים לשם. מה התנאי להשגת החזון?
בס"ד לפרשת עקב התשפ"א
על האהבה נכתבו הרבה ספרים ועוד יותר מכך שירים. היו שניסו להבין או להסביר אותה "מדעית", כמדומני שלא בהצלחה גדולה. הצלחה יותר גדולה היתה לאלו שניסו לתאר אותה, לחוות אותה ולפגוש אותה.
ומה אומרת התורה על האהבה?
בס״ד לפרשת עקב התשע״ח
מה היחס למי שעשה המון, השקיע וטרח, אבל עשה רק כמעט הכל ולא סיים, ומצד שני יש מישהו שעשה רק מצוה אחת, רק מעשה טוב אחד, אבל עשה מושלם?
מובא בפרשתנו
כָּל-הַמִּצְוָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת: לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע יְ-ה-וָ-ה, לַאֲבֹתֵיכֶם.
למה התכוון משה רבינו באומרו כל המצוה, האם כל המצוות, למה קראם בלשון יחיד, מצוה? ועוד מה כ החידוש בדבריו, הלא כבר בפתיחת הפרשה דיבר משה על שכר קיום מצוות השם ואמר:
וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ:
בס״ד עש״ק פרשת עקב
חכמינו שואלים מניין לברכת המזון מן התורה? שנאמר ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלוהיך. וכך מופיע בפרשתנו:
{י} וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ: {יא} הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: {יב} פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: {יג} וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה: {יד} וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:
עוד שואלת הגמרא: מניין שצריך לברך גם לפני האוכל? עונה הגמרא קל וחומר, אם כששבע מברך, כשרעב לא כל שכן?!
זאת אומרת שהתורה ציינה את החידוש, את חשיבות הברכה לאחר הארוחה, כדי שאנו נסיק שצריך לברך גם לפני.
ולמה חסכה במילים כאן והלא במקומות רבים התורה לא סומכת על לימוד קל וחומר שלנו ומפרטת הדינים?
ועוד למה רק בחומש דברים בדברי משה רבינו לפני מותו באה מצוה זו?
אם היינו צריכים לסכם במשפט אחד, מה השם מצפה מאיתנו, מה היינו עונים?
והנה משה רבינו בנאומי בתוכחה/סיכום שלו לבני ישראל כפי שמובאים בספר דברים בפרשת עקב, כך הוא עונה לשאלתנו:
{יב} וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת יְ-הֹ--וָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:( דברים י,יב)
אלה שעולות על תשובתו מספר שאלות:
מצד אחד כיצד אומר משה שרק לירא אותו השם מבקש מאיתנו, מה עם כל המצוות המופיעות בתורה?
מצד שני מלשון משה נשמע שלירא אותו זו בקשה קטנה, וכי אכן היא כה קטנה?
ועוד נשאל למה בהמשך הפסוק מתווספים עוד נושאים לעגלה: ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו, ולעובדו בכל לבבנו?
בס"ד עש"ק פרשת עקב התשע"ה
מובא בפרשת עקב:
{יז} וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה:
{יח} וְזָכַרְתָּ אֶת יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה: (פ)
אונקלוס תרגם כך:
וְתֵימַר בְּלִבָּךְ חֵילִי וּתְקֵף יְדִי קְנוֹ לִי יָת נִכְסַיָא הָאִלֵין:
וְתִדְכַּר יָת יְיָ אֱלָהָךְ אֲרֵי הוּא יָהֵב לָךְ עֵצָה לְמִקְנֵי נִכְסִין בְּדִיל לְקַיָמָא יָת קְיָמֵהּ דִי קַיִים לְאֲבָהָתָךְ כְּיוֹמָא הָדֵין: [פ] (אונקלוס)
לפי תרגומו/פרושו עלינו לזכור כי השם הוא הנותן לנו עצה לקנות הנכסים שאנו קונים.
חז״ל מציינים לנו שהרשעים מלאי חרטות, ואנו אכן רואים זאת בעינינו. שואל הבעל שם טוב, אם הם מלאי חרטות למה נקראים רשעים?
והרי אמרו חז״ל בקידושין מ״ט ע״ב: המקדש אשה על מנת שאני צדיק, ונמצא רשע - הרי זו מקודשת, שמא הרהר תשובה בליבו. למדנו שהרהור תשובה כבר מוציא את האדם מדין רשע לדין צדיק, אז למה נקראים אלו רשעים?
כוחי ועוצם ידי!?!
האם אנו מצוים לומר כוחי ועוצם ידי או דוקא מוזהרים מלומר כן?
אומרת התורה בפרשת עקב:
וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה: {יח} וְזָכַרְתָּ אֶת יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה:
בשפה המדוברת ״כוחי ועצם ידי״ הפך לביטוי שלילי הבא לפסול יוהרה והתרברבנות כוחנית. אבל במקור שלו כאן בתורה אין זה כלל חד משמעי כביטוי שלילי.
פרשת עקב פותחת בהבטחה גדולה:
וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם--וְשָׁמַר יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ. יג וַאֲהֵבְךָ, וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ; וּבֵרַךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי-אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, שְׁגַר-אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ. יד בָּרוּךְ תִּהְיֶה, מִכָּל-הָעַמִּים: לֹא-יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה, וּבִבְהֶמְתֶּךָ. טו וְהֵסִיר יְ-ה-וָ-ה מִמְּךָ, כָּל-חֹלִי;...
מתי נזכה לראות במימוש נבואה מלהיבה זו?
מהם התנאים למימושה?
האם היתה בהסטוריה כבר מציאות כזו?
וְנָשַׁל יְ-ה-ו-ה אֱלֹהֶיךָ אֶת-הַגּוֹיִם הָאֵל, מִפָּנֶיךָ--מְעַט מְעָט: לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר, פֶּן-תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה.(דברים ז כב)
כאן מודיע משה רבינו לבני ישראל שירושת הארץ תהיה מהלך ארוך שלא יסתיים מהר. והנה אנו אכן רואים שבתקופת השופטים כמוה כתקופת הציונים, ירושת הארץ הינה איטית. ומלווה במשברים שונים.
ברם עולה השאלה, מה מטרידה את משה חיית השדה וריבויה. ואם היא מטרידה, האם אין לא-לוהים פתרונים כיצד למגר את הדובים?!
וַיְעַנְּךָ, וַיַּרְעִבֶךָ, וַיַּאֲכִלְךָ אֶת-הַמָּן אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ, וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ: לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ, כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם--כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-יְהוָה, יִחְיֶה הָאָדָם.( דברים ח ג)
פשט הדברים נראה שמשה בא לומר לישראל, אל תחשבו כי הלחם מצד עצמו מחיה את האדם שהרי ארבעים שנה אכלתם מן במדבר וחייתם. אלה מי שאמר ללחם שיחיה האדם אמר למן שיחיה האדם. חיותנו מאת השם, אמנם האמצעי בדרך כלל הוא הלחם, אבל ריבונו של עולם יכול לשנות את מנהגו.
איזה מסר הוא רצה להעביר להם בזה?