בס"ד פרשת כי תצא התשפ"ג
פרשת כי תצא פותחת בדין אשת יפת תואר. תמצית הדין, אם חייל מישראל במלחמה ראה בין נשות האויב השבויות אשה יפה, הוא יכול בתנאים מסוימים לקחתה לו לאשה. וכך נאמר:
כִּי־תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל־אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְ-הֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ׃
וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת־תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה׃
וַהֲבֵאתָהּ אֶל־תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת־רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת־צִפׇּרְנֶיהָ׃
וְהֵסִירָה אֶת־שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת־אָבִיהָ וְאֶת־אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה׃
וְהָיָה אִם־לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא־תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא־תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ׃
דין זה מאתגר מאוד את דורנו, שבויות? יפות תואר?? אולם לא רק בדורנו אלא בכל הדורות עסקו חכמי ישראל בהבנת דין אשת יפת תואר. רבים שאלו כיצד התירה התורה אשת יפת תואר לישראלי. מעשה שכה רחוק מאורח החיים המצופה מאיתנו. התורה שמלאה באזהרות ואיסורים בכל הנוגע לאיסורי עריות, כאן היא מתירה משום מה לקיחת אשה שאיננה יהודיה לאשה. וכבר עסקתי בעבר בנושא מכיוונים שונים.
בס"ד לפרשת כי תצא התשפ"ב
אחת המצוות המסקרנות ביותר שאף מעוררת פולמוס גדול סביב טעמה הינה מצוות שילוח הקן. הפולמוס נמשך אלפי שנים ובכל דור ודור בהתאם לאופיו גם הדיון מקבל ציביון שונה. כך מובא בפרשה:
כִּי יִקָּרֵא קַן־צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכׇל־עֵץ אוֹ עַל־הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל־הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל־הַבֵּיצִים לֹא־תִקַּח הָאֵם עַל־הַבָּנִים׃שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת־הָאֵם וְאֶת־הַבָּנִים תִּקַּח־לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים׃ (דברים כב,ו-ז)
שאלות: האם המצוה חלה רק כשאתה מעוניין באפרוחים או בביצים או גם בלאו הכי? למה דווקא בדרך ברשות הרבים חלה המצוה ולא ברשות היחיד? למה דווקא אפרוחים מוזכרים כאן ולא גוזלים? למה אחרי שנקראו אפרוחים או ביצים אומרת התורה לא תקח "האם על הבנים",למה הם נקראים כאן בנים? מדוע דווקא כאן במצוה זו ציינה התורה את שכר המצוה "אריכות ימים"? ובכלל מה טעמה של מצוה זו?
בס"ד לפרשת כי תצא התשפ"א
בין כל שאר הדינים הרבים המופיעים בפרשה, באה אזהרה של התורה בנוגע למשקולות ולכלי המידה שברשותנו. וכך נאמר: לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְ-הוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. כִּי תוֹעֲבַת יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל.[1]
מה שמפתיע לגלות שהתורה מוסיפה לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה, דבר שהיא לא עושה כמעט אף פעם, לציין שכר המצוה, ומיד אחר כך עוברת לדבר על מצות זכירת מעשה עמלק. מה הקשר בין הנושאים?
בס"ד
בפרשת כי תצא מובאים נושאים רבים ומגוונים, קשה למצוא את המשותף לכולם. הדינים הראשונים המובאים בפרשה: דין אשת יפת תואר, דין נחלת הבכור, בן סורר ומורה, איסור הלנת המת על העץ.
מה הקשר ביניהם?
רש"י מזכיר את מדרש תנחומא:
כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, מִצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה וְגוֹ', וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים וְגוֹ'. שְׁתַּיִם בַּבַּיִת, מְרִיבָה בַּבַּיִת. וְלֹא עוֹד, אַחַת אֲהוּבָה וְאַחַת שְׂנוּאָה, אוֹ שְׁתֵּיהֶן שְׂנוּאוֹת. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. כָּל מָאן דְּנָסִיב יְפַת תֹּאַר, נָפִיק מִנַיְיהוּ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. שֶׁכֵּן כָּתַב בְּדָוִד, עַל שֶׁחָמַד מַעֲכָה בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר בְּצֵאתוֹ לַמִּלְחָמָה, יָצָא מִמֶּנּוּ אַבְשָׁלוֹם שֶׁבִּקֵּשׁ לְהָרְגוֹ...וּמִצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, מִנַּיִן. דִּכְתִיב: כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ, שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח וְגוֹ' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים. אַחֲרָיו מַה כְּתִיב: כִּי תִּבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, תִּזְכֶּה לִבְנוֹת בַּיִת חָדָשׁ וְלַעֲשׂוֹת מַעֲקֶה. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם, תִּזְכֶּה לְכֶרֶם וְלִזְרֹעַ שָׂדֶה. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, לֹא תַּחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר, תִּזְכֶּה לִשְׁוָרִים וַחֲמוֹרִים. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז, תִּזְכֶּה לִבְגָדִים נָאִים מִן צֶמֶר וְלִבְגָדִים נָאִים מִפִּשְׁתִּים. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָךְ, תִּזְכֶּה לְמִצְוַת צִיצִית. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה, תִּזְכֶּה לְאִשָּׁה וּלְבָנִים. הֲרֵי לָמַדְנוּ, שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. לְפִיכָךְ נִסְמְכוּ פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ זוֹ לָזוֹ.
הרעיון מובן ואף חשוב, בחירות קטנות בכיוון הנכון יכולות לגרור אחריהן עוד ועוד הצלחות, וחלילה להיפך.