בס״ד לפרשת כי תצא התשע״ח
בפרשת כי תצא מובאות מצוות רבות מאוד. המשותף לכולם הוא ענין תצא, מתי להוציא ומתי להכניס. (ואין כאן המקום להרחיב בזה, אולי אם ירצה השם בהזדמנות אחרת. )
ברצוני לעיין הפעם באלו הרשאים לבוא בקהל ואלו שאסורים. ראשית מה הכוונה לבוא בקהל?
לבוא בקהל- להתחתן עם ישראלית( יהודיה בלשון המדוברת היום). גם האסורים לבוא בקהל, מותרים להתגייר ומותרים להתחתן עם גיורת. לפני שנעיין ברשימה השחורה, באלו שאסורים לבוא בקהל, אקדים ואומר שככלל כולם רשאים לבוא בקהל. אמנם ריבונו של עולם בחר בנו מכל העמים, אבל רשות יש לגוים להצטרף לזרע ברך השם!
הרשימה השחורה:
- פצוע דכה וכרות שפכה- אלו מסורסים שאינם מסוגלים להוליד.
- ממזר-מי שנולד מאיסורי ערווה שיש בהם עונש כרת, חוץ מהנולד מאשה נדה שאיננו ממזר. כגון הנולד מביאה של ישראל על ישראלית שהיא אשת איש.
- עמוני ומואבי-האיסור חל רק על הזכרים ואיסורם עולמי. אבל עמוניות ומואביות שהתגיירו מותרות לבוא בקהל דהיינו להתחתן עם ישראלי.
- אדומי ומצרי-האיסור בין לזכרים ובין לנקבות והינו רק לשני דורות. דהיינו מצרי שהתגייר אסור להתחתן עם ישראלית ויכול לשאת גיורת. הילדים נחשבים דור שני ואסורים לבוא בקהל, ודור שלישי רשאים לבוא בקהל.
בס"ד לפרשת כי תצא התשע"ז
אביא הפעם שלושה פרושים שונים בתכלית
1. רש"י- דיברה תורה כנגד יצר הרע כיוון שקשה להילחם ביצר הרע מלחמה טוטאלית, אמרה התורה אם נאסור לו לאדם אשת יפת תואר בשעת המלחמה, אזי ישאנה באיסור חלילה, לכן נתיר לו באופן כזה שקרוב לוודאי שבסופו של דבר לא יקח אותה לאשה. ואולי בכלל זה גם נמצאת הדאגה להצלחת המלחמה כמו שהתירה מאכלות אסורים בשעת המלחמה כך התירה את אשת היפת תואר.
2. אור החיים הקדוש-אשת יפת תואר זו נשמה קדושה שהיתה שבויה במעמקי הקליפות, נשמה שנמצאת באומות העולם ומקומה איתנו. שעת המלחמה הינה הזדמנות נפלאה להחזרת הנשמות האלו אל הקדושה. לכן אמרו חז״ל אפילו כעורה, שלא תחשוב שמדבר על יופי חיצוני.
3. נועם אלימלך- המלחמה הינה מלחמת היצר הרע. במלחמת היצר אנו באים להוציא את הנשמה שלנו השבויה בקליפות היצר הרע ולרוממה.
בס"ד לפרשת כי תצא התשע״ז
בפרשתנו אנו מוצאים כמה הלכות ייחודיות רק לישראל. באמת או רק לכאורה הן סותרות את אחד מאושיות הדמוקרטיה. והוא שהחוק צריך להיות שווה לכולם ללא הבדל דת גזע ומין, והנה כאן ישנן כמה הלכות המבדילות בין ישראל לעמים. אתייחס כעת לשתיים:
השבת אבידה-
{פרק כב א} לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ, נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם: הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיךָ. ב וְאִם-לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ, וְלֹא יְדַעְתּוֹ--וַאֲסַפְתּוֹ, אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. ג וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר-תֹּאבַד מִמֶּנּוּ, וּמְצָאתָהּ: לֹא תוּכַל, לְהִתְעַלֵּם.
הלוואה בריבית-
{פרק כג כ} לֹא-תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ, נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל: נֶשֶׁךְ, כָּל-דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ. כא לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ, וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ--לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ, בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ, עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.
בשני המקרים פשט הפסוק וגם ההלכה מבדילים בין ישראל לגוי. אנו מצווים להחזיר אבידה רק לישראל ולא לגויים, ואנו מצווים לא לקחת ריבית על הלוואה רק מישראל ולא מהגויים.
למה הפליה זו? זו הלכה לא בגיצה!?
בס"ד לפרשת כי תצא שנת תשוע״ה
{א} לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ:
{ב} וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ:
{ג} וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם: (ס)
הנה פשט הפסוקים עוסקים במצות השבת אבדה, והיא מצוה יקרה מאוד, אשר מקרבת בין הבריות ומעוררת את האחוה ביננו, וביננו לבין אבינו שבשמים.
שאלות:
מדוע פותחת הפרשיה בלשון ״לא תראה״?
ומדוע משתמשת בלשון "נדחים"?
למה אומרת ״והתעלמת מהם״ שאפשר לפרשו בשני אופנים הפוכים, אפשר להבין שלא תראה את שורו ושיו נדחים, לכן תתעלם מהם. או פרושו שלא תראה ותתעלם, אלה השב תשיבם.
ולמה מסיימת בלשון ״לא תוכל להתעלם״, וכי אין באמת יכולת להתעלם?!