בס"ד לפרשת בלק התשפ"ה
ישנה אמירה המפורסמת של חז"ל: "בַּדֶּרֶךְ שֶׁאָדָם רוֹצֶה לֵילֵךְ בָּהּ – מוֹלִיכִין אוֹתוֹ". אמירה זו, שמקורה בתלמוד במסכת מכות (י ע"ב), נלמדת מן התורה, הנביאים והכתובים:
"אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב הוּנָא, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַנְּבִיאִים וּמִן הַכְּתוּבִים – בַּדֶּרֶךְ שֶׁאָדָם רוֹצֶה לֵילֵךְ בָּהּ – מוֹלִיכִין אוֹתוֹ. מִן הַתּוֹרָה, דִּכְתִיב: ״לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם״, וּכְתִיב: ״קוּם לֵךְ אִתָּם״. מִן הַנְּבִיאִים – דִּכְתִיב: ״אֲנִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מְלַמֶּדְךָ לְהוֹעִיל מַדְרִיכְךָ בְּדֶרֶךְ (זוּ) תֵּלֵךְ״. מִן הַכְּתוּבִים – דִּכְתִיב: ״אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן״."
בס"ד לפרשת פנחס התשפ"ה
ראשית גילוי נאות, אין כזה ביטוי בחז"ל ואינני בטוח שכל הצדיקים כך היא דרכם, אולם עולים מול עיני כמה וכמה צדיקים וגדולי הדורות שתואמים את האמירה הזו. כמובן פנחס עצמו נושא פרשתנו היה בדיוק כזה, הולך בקנאות נגד הזרם מתוך תביעה פנימית שחייבים לעצור את המגפה המשתוללת במחנה ישראל, ומתוך הכרה שמנהיגי האומה לא מצליחים לטפל בבעיה.
אהרן הכהן בהר ההר
בס"ד לפרשת מטות-מסעי התשפ"ה
בפרשתנו, אהרן הכהן נפרד מאיתנו במיתת נשיקה, ומסעו במדבר מגיע לסיומו בהר ההר. כך מתארת זאת התורה:
וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם׃ וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל־הֹר הָהָר עַל־פִּי יְ-הֹוָה וַיָּמֹת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ׃ וְאַהֲרֹן בֶּן־שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים וּמְאַת שָׁנָה בְּמֹתוֹ בְּהֹר הָהָר׃ (במדבר לג, לז-לט)
בס"ד (לפרשת דברים התשפ"ה)
בפרשת דברים אנו מוצאים עיסוק נרחב בהרים. משה רבנו, במסגרת נאומו לדור הנכנס לארץ, מתמצת את ארבעים שנות הנדודים במדבר. הוא מספר שהקב"ה ציווה לפנות מהר סיני, ובכך ללמדנו שלאחר מתן תורה, קדושתו פגה ואין לנו עוד עיסוק בו. במקביל, הוא מתווה את מטרת המסע – "בואו הר האמורי", שלבסוף מתגלה כהר המוריה. הר זה הוא המקום שממנו נשתת העולם, בו נברא אדם הראשון, והוא המקום אשר בחר ה' לשים את שמו, מקום שמחבר שמים וארץ.
אך קיים הר נוסף בפרשה, הר החרמון, שזכה להתייחסות מיוחדת. בתוך תיאור המלחמה עם עוג מלך הבשן, משה מציין: