בס"ד לפרשת כי תשא ופורים התשפ"ה
הבנת חטא העגל הינה אגוז קשה מאוד לפיצוח. קשה להבין כיצד עם ישראל שחווה את ניסי יציאת מצרים ומעמד הר סיני שהשיג את מעלת הנבואה פתאום חטא בו. קשה להבין מדוע כל עם ישראל משלם את המחיר במשך דורות רבים על חטא שרק מעטים חטאו בו אם בכלל. קשה להבין את ריבונו של עולם שהביא אותנו לניסיון הזה.
בס"ד לפרשת ויקהל התשפ"ה
פרשת השבוע היא פרשת 'התרמה' ההתרמה הראשונה בהיסטוריה, הייתה בשביל בניית המשכן, היו 2 מיני תורמים, כסף ועבודה, "וַיָּבֹאוּ כׇּל־אִישׁ אֲשֶׁר־נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת־תְּרוּמַת יְ-הֹוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכׇל־עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ׃(שמות לה,כא). השימוש בלשון נדבה דווקא מופיע בהרחבה בתצורות שונות בפרשות המשכן, אבל השימוש בלשון נְשָׂאוֹ לִבּוֹ מופיע רק 3 פעמים, כאן ובשני פסוקים בהמשך הפרשה "וְכׇל־הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחׇכְמָה טָווּ אֶת־הָעִזִּים׃"(שמות לה,כו) "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל־בְּצַלְאֵל וְאֶל־אׇהֳלִיאָב וְאֶל כׇּל־אִישׁ חֲכַם־לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְ-הֹוָה חׇכְמָה בְּלִבּוֹ כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקׇרְבָה אֶל־הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ׃"(שמות לו,ב) לדעת הרמב"ן נשאו ליבו אלו בעלי המלאכה האומנים שהתנדבו למלאכת בניית המשכן. ונָדְבָה רוּחוֹ הוא זה שהביא את התרומות הכלכליות למשכן.
מי שנְשָׂאוֹ לִבּוֹ ניגש לעשות מלאכה בבניית המשכן ומי שנָדְבָה רוּחוֹ הביא תרומה למשכן.
שאלה: לכאורה הרי מי שנשאו ליבו מקביל למי שגבה ליבו או רם ליבו ואלו ביטויים שליליים בדר כלל?
לבנות, ואז לגלות שהמבנה יוצא משליטה.
בס"ד לפרשת פקודי התשפ"ה
העם ומשה, עובדים בכל הכח על המשימה של בניית המשכן, המשימה מושלמת, חנוכת הבית, ו….
"וַיְכַס הֶעָנָן אֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְ-הֹוָה מָלֵא אֶת־הַמִּשְׁכָּן"
"וְלֹא־יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד כִּי־שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְ-הֹוָה מָלֵא אֶת־הַמִּשְׁכָּן׃"
הם מגלים שהם לא יכולים להכנס לבית שבנו במו ידיהם!
פרשת זכור התשפ"ה
הקריאה של שבת זכור כוללת בסך הכל שלושה פסוקים:
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר־עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם׃
אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כׇּל־הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱ-לֹהִים׃
וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְ-הֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכׇּל־אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְ-הֹוָה־אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת־זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח׃(דברים כה,יז-יט)
במקבילה שבפרשת בשלח אומר השם "וַיֹּאמֶר יְ-הֹוָה אֶל־מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאׇזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי־מָחֹה אֶמְחֶה אֶת־זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם׃"(שמות יז,יד)
זו ממש סתירה לוגית מובנית, כיצד בדרך למחייתו של עמלק, ושכחתו, מה שאנחנו עושים זה דווקא להזכיר ולזכור אותו? האם מחיית עמלק אינה עומדת בסתירה לזכרון עמלק?