בס"ד לפרשת אמור התשפ"ה
התורה אוסרת על הכהנים להיטמא למתים.
1. כיום הביטוי 'טמא' עבר השחרה, אך באמת הטומאה הינה מתנה יחודית לעם ישראל. גוי אפילו נגע במת לא נטמא. רק יהודי מפאת מעלתו המיוחדת אם הוא נחשף למוות הוא מקבל טומאה, הרחקה רוחנית המונעת מלהיכנס למחנה שכינה דהיינו לשטח בית המקדש והעזרות, או לאכול קדשים. משפחת הכהונה מצוה לא להיטמא למתים ובכך לשמור על טהרתם. הכהנים צריכים להתרחק מהטומאה כל הזמן כדי שיוכלו לשרת הקודש בעת הצורך. אפילו כיום שאין לנו עדיין מקדש עומד על מכונו - הכהנים מצווים להתרחק מהטומאה.
בס"ד לפרשת במדבר התשפ"ה
הנה על פי הפשט ספר בראשית ושמות הינם ספרים שנעים על ציר הזמן, יש בהם סדר כרונולוגי. (יש בהם לעיתים פסוקים שכנראה שמשה רבנו הכניס מאוחר יותר, כי התורה נכתבה על ידי משה רבנו מאות שנים אחרי התרחשות המאורעות, ואז חלק מהאירועים קבלו מבט אחר ממקום של עם ישראל, כגון המשפט "עַל־כֵּן לֹא־יֹאכְלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל־כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (בראשית לב,לג), אבל ככלל הם מסודרים לפי סדר הזמנים). ספר ויקרא הוא לא ספר כרונולוגי, הוא מעל לזמן. ספר במדבר חוזר להיות ספר כרונולוגי אבל עם "שיבושים" מֻבְנים בנוגע לציר הזמן. מהם למדו חכמי ישראל את הכלל - "אין מוקדם ומאוחר בתורה".
יש להתבונן מדוע כך סודר ספר במדבר? ומה המשמעות העמוקה של הכלל הזה המדובר? האם הכלל הזה גם יכול להסביר לנו כמה סיפורים וענינים בספר?
מבט חדש על בית ה'
בס"ד לפרשת נשא התשפ"ה
לבית ה' הוא המשכן הוא המקדש ישנם תפקידים רבים, כמרכז החיים הלאומיים מוכרח הוא להכיל פתרונות מגוונים לשלל האתגרים העומדים לפתחו של העם, נסקור ממש על קצה המזלג את ההתפתחות של המקום הקדוש, וניגע בנקודות המשמעותיות אלו שיש להם ממשק עם אתגרי חג השבועות שאנו בימי ה7 ברכות שלו, ואלו הקשורות לפרשתנו פרשת נשא.
בס"ד ערב שבועות התשפ"ה
מובא במסכת שבת פט ע"א:
וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד מֹשֶׁה מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּא שָׂטָן וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תּוֹרָה הֵיכָן הִיא? אָמַר לוֹ: נְתַתִּיהָ לָאָרֶץ. הָלַךְ אֵצֶל אֶרֶץ, אָמַר לָהּ: תּוֹרָה הֵיכָן הִיא? אָמְרָה לוֹ: ״אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ וְגוֹ׳״. הָלַךְ אֵצֶל יָם, וְאָמַר לוֹ: ״אֵין עִמָּדִי״. הָלַךְ אֵצֶל תְּהוֹם, אָמַר לוֹ: ״אֵין בִּי״. שֶׁנֶּאֱמַר: ״תְּהוֹם אָמַר לֹא בִי הִיא וְיָם אָמַר אֵין עִמָּדִי״, ״אֲבַדּוֹן וָמָוֶת אָמְרוּ בְּאׇזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ שִׁמְעָהּ״. חָזַר וְאָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, חִיפַּשְׂתִּי בְּכׇל הָאָרֶץ וְלֹא מְצָאתִיהָ. אָמַר לוֹ: לֵךְ אֵצֶל בֶּן עַמְרָם. הָלַךְ אֵצֶל מֹשֶׁה אָמַר לוֹ: תּוֹרָה שֶׁנָּתַן לְךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵיכָן הִיא? אָמַר לוֹ: וְכִי מָה אֲנִי שֶׁנָּתַן לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹרָה? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מֹשֶׁה, בַּדַּאי אַתָּה?! אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, חֶמְודָּה גְּנוּזָה יֵשׁ לְךָ שֶׁאַתָּה מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בָּהּ בְּכׇל יוֹם, אֲנִי אַחְזִיק טוֹבָה לְעַצְמִי? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: הוֹאִיל וּמִיעַטְתָּ עַצְמְךָ תִּקָּרֵא עַל שִׁמְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי וְגוֹ׳״.