לפרשת נח התשפ"ו
הקדמה מעודדת: לא פחד – אלא תקווה
בראשית הדברים, חשוב להבהיר: אינני בא להפחיד. נהפוך הוא! המבול אינו אחרינו – הוא מאחורינו. הדור שלנו הוא דור נפלא, דורו של משיח, והאמת העמוקה שאנו עומדים לחשוף היא מקור לכוח ולעידוד עצום.
חז"ל גילו לנו סוד מרתק: הנשמות שלנו, בדור זה, הן גלגול של נשמות דור המבול.
במבט ראשון, זה נשמע מטריד. הרי דור המבול היה הדור הגרוע ביותר, זה שגרם להשמדת העולם כולו. אך למעשה, זו הבשורה הגדולה ביותר שיכולנו לקבל. פירושו של דבר הוא שבורא העולם מעולם לא התייאש מאיתנו, אפילו לא מהנשמות שנכשלו בצורה כה טוטאלית.
בס"ד לפרשת לך לך התשפ"ו
פרשת "לך לך" מתארת את מלחמת ארבעת המלכים את החמישה ("מלחמת ה-4 וה-5"), שהיא ככל הנראה המלחמה הראשונה בהיסטוריה האנושית. מדובר בעימות בין שתי קבוצות של מלכויות שהיוו את הכוחות החזקים והדומיננטיים ביותר של אותם הימים: מצד אחד, אמרפל ושלושת המלכים שאיתו; ומצד שני, מלך סדום וארבעת המלכים של ערי הכיכר.
על מה נסב המאבק הגדול?
כוחה של ברית הזוגיות בין "לך לך" ובין "וירא"
בס"ד לפרשת וירא התשפ"ו
הרב צבי יהודה קוק זצ"ל היה נוהג להאיר ולהדגיש את המבנה הזוגי של פרשות התורה. רוב הפרשות באות בזוגות, ויש חשיבות להתבונן בחיבור ובחלוקה ביניהן. בחינת שתי פרשותיו של אברהם אבינו – "לך לך" ו"וירא" – מגלה לנו שתי קומות בהתפתחותו הרוחנית.
פרשת חיי שרה (התשפ"ו)
כאשר אברהם אבינו מבקש לקנות חלקת קבר עבור שרה אמנו, הוא פונה לעפרון החיתי ומכריז הצהרה מפתיעה:
"וְיִתֶּן־לִי אֶת־מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה... בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי לַאֲחֻזַּת־קָבֶר" (בראשית כג, ט).
אברהם בעצם מצהיר: "אני מוכן לשלם את מלוא הסכום, כל מה שתבקש. אינני מתכוון להתמקח."
הדבר תמוה ביותר. בעולם העתיק – וגם בימינו – מקובל להתמקח. הרי ברור שאמירה מוקדמת כזו מזמינה את עפרון "לעוף על עצמו" ולדרוש מחיר מופקע, כפי שאכן קרה: עפרון דרש 400 שקל כסף, סכום אגדי באותם ימים.
מדוע פועל אברהם באופן כל כך לא-עסקי? ומדוע הוא משתמש בלשון "יתננה לי" (שמשמעותה נתינה/מתנה) במקום "ימכור לי"? אלו שתי שאלות מפתח שמובילות אותנו אל עומק העסקה הזו.
מיד לאחר הטבח הנורא בעוטף עזה נשמעו קריאות מכל קצוות הקשת הפוליטית להטיל מצור על רצועת עזה. גם אנשי שמאל קיצוני כמו יאיר גולן אמרו "במלחמה הזו אסור לאפשר מאמץ הומניטרי. צריך להגיד להם: עד שאלה לא משוחררים, מצידנו תרעבו למוות. זה לגיטימי לחלוטין". אך מהר מאד נכנעה הממשלה ללחץ הבינלאומי ואפשרה כניסה של מאות משאיות סיוע לרצועה שנפלו ברובם הגדול בידי החמאס וגרמו למלחמה להתארך כבר שנה ושמונה חודשים. בשונה מהימים הראשונים של המלחמה בהם היה קונצנזוס סביב ענין המצור, בהמשך המלחמה נוצר ויכוח ציבורי בשאלת הלגיטימיות של מצור והמוסריות שבו. התומכים בהפסקת המצור ובהכנסת סיוע הומניטרי טענו כי האוכלוסיה האזרחית אינה אשמה במעשי הטבח של החמאס ואסור לפגוע בהם וכן שהדין הבינלאומי מחייב הכנסת סיוע לאוכלוסיה.
המתנגדים להכנסת הסיוע טענו כי הוא מאריך את המלחמה ובכך גורם למוות של עוד ועוד חיילים ואף גורם לחמאס לא להיכנע ולא לשחרר את החטופים.
כדי להכריע בשאלה מוסרית זו עלינו לפנות אל התורה שמלמדת אותנו את דרכי המוסר האמיתי ולבדוק האם מצור מותר על פי התורה, ומה הם הכללים שלו.


