בס"ד | פרשת מטות-מסעי, התשפ"ו.
עד כה לימדה אותנו התורה שהנקמה הרסנית ואסורה – "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר". כאן מחדשת לנו התורה חידוש גדול: ישנה נקמה שהיא אף מצווה – נקמת האומה באויביה. ויש תיאורים בחז"ל שמשה רבינו ציפה וחיכה לראות בנקמה זו לקיים "יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם" (תהילים נח, יב). מה כל כך חשוב בנקמה זו? כך נאמר בפרשה:
נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל־עַמֶּיךָ׃ (במדבר לא, ב)
מדוע מואב ניצל מן הנקמה?
בס"ד פרשת דברים התשפ"ו. בעז מלט
פתיחה
בספר שמות מתוארת יוזמה מעניינת של יתרו, הוא מציע לחתנו משה שיטת מינוי שופטים מסודרת, אולם בספר במדבר מופיע המינוי כמצוה וכציווי ה', אלא שאצלנו בפרשת דברים משה רבנו מציג את הרעיון כיוזמתו?
בס"ד | פרשת שופטים, התשפ"ו
בין שאר ההדרכות שנותן משה רבינו לשופטים מצויה אמירה שהטרידה את חכמי ישראל בכל הדורות:
צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־יְ-הֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ׃ (דברים טז, כ)
השאלה מתבקשת: מדוע חוזר משה פעמיים על תיבת "צדק"? מה בא להדגיש בכפילות זו? תנאים, אמוראים, ראשונים ואחרונים עסקו בכך רבות – וכל אחד גילה ממד אחר בשתי המילים הקצרות הללו.
בס"ד | פרשת כי תבוא, התשפ"ו
לשון ההשקפה
הפסוק החותם את נוסח וידוי המעשרות מסכם בתמצית את החזון הגאולי שלנו:
הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קׇדְשְׁךָ מִן־הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת־עַמְּךָ אֶת־יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ׃
יש להתבונן: מדוע נעשה כאן שימוש בלשון 'השקפה' ולא בלשונות מקובלות יותר כגון 'ראה' או 'הבט'? מה מבטאת החזרה 'ממעון קדשך מן השמים'? ועוד יש לברר האם הביטוי המפורסם והאהוב 'ארץ זבת חלב ודבש' מבטא את החזון עצמו, או דווקא את החיסרון שטרם תוקן.


