בס"ד לפרשת ויקהל התשפ"ה
פרשת השבוע היא פרשת 'התרמה' ההתרמה הראשונה בהיסטוריה, הייתה בשביל בניית המשכן, היו 2 מיני תורמים, כסף ועבודה, "וַיָּבֹאוּ כׇּל־אִישׁ אֲשֶׁר־נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת־תְּרוּמַת יְ-הֹוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכׇל־עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ׃(שמות לה,כא). השימוש בלשון נדבה דווקא מופיע בהרחבה בתצורות שונות בפרשות המשכן, אבל השימוש בלשון נְשָׂאוֹ לִבּוֹ מופיע רק 3 פעמים, כאן ובשני פסוקים בהמשך הפרשה "וְכׇל־הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחׇכְמָה טָווּ אֶת־הָעִזִּים׃"(שמות לה,כו) "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל־בְּצַלְאֵל וְאֶל־אׇהֳלִיאָב וְאֶל כׇּל־אִישׁ חֲכַם־לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְ-הֹוָה חׇכְמָה בְּלִבּוֹ כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקׇרְבָה אֶל־הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ׃"(שמות לו,ב) לדעת הרמב"ן נשאו ליבו אלו בעלי המלאכה האומנים שהתנדבו למלאכת בניית המשכן. ונָדְבָה רוּחוֹ הוא זה שהביא את התרומות הכלכליות למשכן.
מי שנְשָׂאוֹ לִבּוֹ ניגש לעשות מלאכה בבניית המשכן ומי שנָדְבָה רוּחוֹ הביא תרומה למשכן.
שאלה: לכאורה הרי מי שנשאו ליבו מקביל למי שגבה ליבו או רם ליבו ואלו ביטויים שליליים בדר כלל?
לבנות, ואז לגלות שהמבנה יוצא משליטה.
בס"ד לפרשת פקודי התשפ"ה
העם ומשה, עובדים בכל הכח על המשימה של בניית המשכן, המשימה מושלמת, חנוכת הבית, ו….
"וַיְכַס הֶעָנָן אֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְ-הֹוָה מָלֵא אֶת־הַמִּשְׁכָּן"
"וְלֹא־יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד כִּי־שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְ-הֹוָה מָלֵא אֶת־הַמִּשְׁכָּן׃"
הם מגלים שהם לא יכולים להכנס לבית שבנו במו ידיהם!
בס"ד לפרשת ויקרא התשפ"ה
כיצד הביטוי "סמכוני באשישות" הלקוח משיר השירים קשור לפרשה?
מובא בפרשה בנוגע לעבודת הכהנים במשכן "וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל־הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל־הָאֵשׁ"(ויקרא א ז)
מובא בתלמוד ובמדרשים שאף על פי שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, ומובא שזו הסיבה שנדב ואביהו הביאו מעצמם אש אלא שטעו בזה שהם הורו הלכה בפני רבם.
כמובן הדבר מעורר שאלה, מדוע אם האש יורדת מן השמים אנו צריכים להביא אש משלנו?
בס"ד פסח התשפ"ה
לכאורה השאלה כלל לא לענין, כל אחד יודע שאנו אמורים לאכול מצות במשך כל ימי חג המצות, דהיינו במשך שבעה ימים. זה נכון אבל יש לנו בעיה קטנה, בפסוק אחד בתורה נאמר רק ששה ימים שנאכל מצות, וכך כתוב "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַי-הֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה׃"(דברים טז,ח)
בס"ד ערב פסח התשפ"ה
מובא בתלמוד "פֶּסַח נֶאֱכָל עַל הַשָּׂבָע."(פסחים ע) אחד הדינים באכילת הפסח הוא שצריך לאכול אותו על השובע, היום כשאנו מנועים עדין מלקיים את מצות הפסח, אנו מקיימים זכר לפסח באכילת האפיקומן בסיום הסעודה, וכך כותב השו"ע "לאחר גמר כל הסעודה אוכלים ממצה השמורה תחת המפה כזית כל אחד זכר לפסח הנאכל על השובע ויאכלנו בהסיבה ולא יברך עליו ויהא זהיר לאכלו קודם חצות:" (או"ח סימן תעז א)
ומביא המשנה ברורה " ולכתחילה טוב שיקח שני זיתים אחד זכר לפסח ואחד זכר למצה הנאכלת עמו:" ועוד מציין המ"ב שהאזהרה לאכול אותו לפני חצות באה מדין אכילת הפסח שהתורה ציוותה לאוכלו עד חצות.
למה המצוה לאכול את הפסח על השובע, לכאורה יותר מתאים היה לאכול אותו בתחילת הסעודה הן מצד זריזים מקדימים למצות והן מצד שבאכילה הראשונה יש לנו יכולת להתלהב ולשמוח בה יותר מאשר כשאנו שבעים?