בס"ד | פרשת מטות-מסעי, התשפ"ו.
עד כה לימדה אותנו התורה שהנקמה הרסנית ואסורה – "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר". כאן מחדשת לנו התורה חידוש גדול: ישנה נקמה שהיא אף מצווה – נקמת האומה באויביה. ויש תיאורים בחז"ל שמשה רבינו ציפה וחיכה לראות בנקמה זו לקיים "יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם" (תהילים נח, יב). מה כל כך חשוב בנקמה זו? כך נאמר בפרשה:
נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל־עַמֶּיךָ׃ (במדבר לא, ב)
מדוע מואב ניצל מן הנקמה?
בס"ד | פרשת שופטים, התשפ"ו
בין שאר ההדרכות שנותן משה רבינו לשופטים מצויה אמירה שהטרידה את חכמי ישראל בכל הדורות:
צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־יְ-הֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ׃ (דברים טז, כ)
השאלה מתבקשת: מדוע חוזר משה פעמיים על תיבת "צדק"? מה בא להדגיש בכפילות זו? תנאים, אמוראים, ראשונים ואחרונים עסקו בכך רבות – וכל אחד גילה ממד אחר בשתי המילים הקצרות הללו.
בס"ד | פרשת כי תבוא, התשפ"ו
לשון ההשקפה
הפסוק החותם את נוסח וידוי המעשרות מסכם בתמצית את החזון הגאולי שלנו:
הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קׇדְשְׁךָ מִן־הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת־עַמְּךָ אֶת־יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ׃
יש להתבונן: מדוע נעשה כאן שימוש בלשון 'השקפה' ולא בלשונות מקובלות יותר כגון 'ראה' או 'הבט'? מה מבטאת החזרה 'ממעון קדשך מן השמים'? ועוד יש לברר האם הביטוי המפורסם והאהוב 'ארץ זבת חלב ודבש' מבטא את החזון עצמו, או דווקא את החיסרון שטרם תוקן.
בס"ד | פרשת וילך, התשפ"ו
בתחילת פרשת וילך, ביומו האחרון בעולם הזה, הולך משה רבינו לדבר עם ישראל ואומר להם:
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַי-הֹוָה אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה׃
משה קושר בדבריו שלושה דברים: יום הולדתו, יום פטירתו, ואי יכולתו עוד לצאת ולבוא. שתי שאלות מתעוררות מיד: מה טיבה של הכפילות "היום" שמביאה הגמרא, ומה בדיוק הכוונה ב"לצאת ולבוא"?


