בס"ד הדרך לפסגה לפרשת ואתחנן התשפ"ב
וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת-יְ-הֹוָה אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. (דברים ד, כט)
פסוק עמוק זה טעון כמה שאלות:
א. מדוע פותח הכתוב בלשון רבים ("וּבִקַּשְׁתֶּם") וממשיך בלשון יחיד ("וּמָצָאתָ", "תִדְרְשֶׁנּוּ")?
ב. "מִשָּׁם" – מאיפה? מה בא ללמדנו שם זה?
ג. מדוע משתמש הכתוב בלשון מציאה ("וּמָצָאתָ") ולא בלשון השגה?
ד. מדוע עובר הכתוב מ"בקשה" ל"דרישה" בחלקו השני?
בס"ד לפרשת ואתחנן התש"פ
וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ – עיון מעמיק
בפרשת ואתחנן, בנאומי הפרידה של משה רבינו לבני ישראל, מופיעים פסוקי מחץ – אמרות שהלכו עמנו לאורך כל הדורות, חלקן נכנסו לסידור התפילה ולחלומותינו. אחד מהם:
וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבְךָ כִּי י-הוה הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד. (דברים ד, לט)
הזוהר הקדוש לפרשת תרומה (קס.) רואה בפסוק זה את תמצית האמונה היהודית, וכך ראו אותו עוד חכמים רבים.
שאלות על הפסוק
א. מדוע אנו צריכים להשיב את ידיעתנו אל הלב?
ב. מה פירוש "וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ" – ומדוע "לְבָבֶךָ" ולא "לִבְּךָ"?
ג. מה המסר הגנוז בדיבור "יְ-הוָה הוּא הָאֱ-לֹהִים"?
ד. מה מבטאים כאן "הַשָּׁמַיִם" ו"הָאָרֶץ"?
בס״ד לפרשת ואתחנן התשע״ז
משה רבינו מתחנן אל ה׳ יתברך שיירשהו לעבור את הירדן – ולו כאדם פשוט – ובלבד שיזכה לראות את "הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן", לדרוך ולו פעם אחת בירושלים ובהר המוריה.
ידוע הוא בטבע בני האדם שמי שיש לו מנה – רוצה שתיים. "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו." לכל אחד מאיתנו ישנן בקשות מה׳ שייתן לו עוד מנות. אך משה רבינו – מה עוד יכול היה לבקש? כל טובות העולם הזה הגשמי – אין בהן כדי למלא את לבו. הבקשה היקרה והנעלה ביותר שנשאה נפשו היתה: לעשות "סיבוב שערים" בירושלים.
בס״ד לפרשת ואתחנן שנת תשוע״ה
וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבְךָ כִּי י-הוה הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד. (דברים ד, לט)
שתי שאלות מרכזיות על פסוק זה:
א. מה הדגש ב"וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם"? כלום לא היו דברי משה שלמים אילו אמר "וְיָדַעְתָּ" בלבד?
ב. מהי התוספת "וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ"? אם יש ידיעה שכלית – וכי אינה מספיקה?
וְאַתֶּם, הַדְּבֵקִים, בַּי-הוה, אֱ-לֹהֵיכֶם--חַיִּים כֻּלְּכֶם, הַיּוֹם. (דברים ד, ד)
פסוק עוצמתי זה מלמדנו כיצד משיגים חיים אמיתיים, וכדאי לעיין בו היטב.
שאלות על הפסוק
ראשית: מה פירוש "הַדְּבֵקִים בַּה׳"? שנית: מה חידש הפסוק בתיבת "הַיּוֹם" – וכי לא היה ברור שחיים פירושם היום? ועוד: הפסוק בא בהקבלה לאלו שנצמדו לבעל פעור – מה ההבדל בין "דבקים" ל"נצמדים"?
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל י-הוה אֱ-לֹהֵינוּ י-הוה אֶחָד. (דברים ו, ד)
כך פותח משה רבינו את הדיבור שהפך למרכזי בתפילותינו לאורך כל הדורות, נכנס למזוזות ולתפילין, ומתמצת את אמונת הייחוד של עם ישראל. ואולם, האם משה רבינו היה הראשון שהשתמש בו?
מסופר בפרשת ואתחנן:
וַיְהִי, כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת-הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ, וְהָהָר, בֹּעֵר בָּאֵשׁ; וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כָּל-רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם. וַתֹּאמְרוּ, הֵן הֶרְאָנוּ יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵינוּ אֶת-כְּבֹדוֹ וְאֶת-גָּדְלוֹ, וְאֶת-קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ; הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ, כִּי-יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם וָחָי. כא וְעַתָּה, לָמָּה נָמוּת, כִּי תֹאכְלֵנוּ, הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת; אִם-יֹסְפִים אֲנַחְנוּ, לִשְׁמֹעַ אֶת-קוֹל יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵינוּ עוֹד--וָמָתְנוּ. כב כִּי מִי כָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱ-לֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ-הָאֵשׁ, כָּמֹנוּ--וַיֶּחִי. כג קְרַב אַתָּה וּשְׁמָע, אֵת כָּל-אֲשֶׁר יֹאמַר יְ-ה-וָה- אֱלֹהֵינוּ; וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֵינוּ אֵלֶיךָ--וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ (דברים ה, יט-כג)
בני ישראל אומרים פסוקים אלה למשה רבנו במעמד הר סיני, הם נבהלו ופחדו לשמוע את דבר השם וביקשו ממשה שהוא ישמע את ההמשך, כי פחדו למות, ואחר כך הוא ימסור להם את רצון השם.
הקושי בפסוק כג׳ שמיד עולה בקריאתו, מדוע אמרו למשה ״ואת״ בלשון נקבה?
כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים
וּשְׁמַרְתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם, לְעֵינֵי הָעַמִּים: אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן, אֵת כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ רַק עַם-חָכָם וְנָבוֹן, הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה. (דברים ד, ו)
משה רבינו מדרבן את ישראל לשמור ולעשות את חוקי התורה, ומציין שדווקא הם יביאו את העולם להכיר בחכמתנו. וכאן עולה קושיה: מדוע מציין הכתוב דווקא את ה"חוקים" – החלק הפחות מובן בתורה, זה שכביכול אינו נשען על ההיגיון האנושי – כסיבה שבגינה יוכרז לעולם "רַק עַם-חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה"? הרי לכאורה ההפך נכון: דווקא החוקים משכו עליהם לעג וביקורת מחכמי תבל!
וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, שְׁמַע אֶל-הַחֻקִּים וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם, לַעֲשׂוֹת--לְמַעַן תִּחְיוּ, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְ-הוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם, נֹתֵן לָכֶם. לֹא תֹסִפוּ, עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, וְלֹא תִגְרְעוּ, מִמֶּנּוּ--לִשְׁמֹר, אֶת-מִצְוֹת יְ-הוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי, מְצַוֶּה אֶתְכֶם. (דברים ד, א-ב)
בדברים אלו כובל משה רבינו את התורה – חותם אותה מפני כל שינוי. "אל תוסיפו על מצוותיה ואל תגרעו ממנה. אפילו נביא א-לוהים אין לו רשות לשנות בה דבר; הותר לו להורות הוראת שעה בלבד, ובסיומה חוזרים כללי התורה למסלולם הקבוע."
האתגר: כיצד תורה קבועה תתמודד עם שינויי הזמן?
למה משה רבינו לא נכנס לארץ
מדוע בוחר משה רבינו לספר לדור נוחלי הארץ על ניסיונותיו להיכנס אליה? לכאורה נשמע בדבריו ביקורת כלפי שמים: האם ה׳ לא יכול היה לסלוח לו ולאפשר לו לבוא? מה הוא מבקש ללמד את בני ישראל בכך?
הסיבה – "לְמַעַנְכֶם"
נעיין תחילה בפסוקים עצמם. משה אומר מפורשות שסירוב ה׳ היה לטובת ישראל: "וַיִּתְעַבֵּר ה׳ בִּי לְמַעַנְכֶם" (דברים ג, כו). "אתם יקרים לה׳ ממני," כביכול אומר משה לעם, "ולמענכם אסר עלי את הכניסה – ראו כמה אתם אהובים לפני המקום."
כיצד הסירוב היה לטובתם?
אפשר להסביר זאת בכמה דרכים:
ראשית – שינוי סגנון ההנהגה. ישראל היו זקוקים בארץ להנהגה מסוג אחר מזו של המדבר. משה הנהיג את האומה כחמה – הנהגה ריכוזית וחזקה, שהתאימה לדור המדבר. אולם בארץ נדרשה הנהגה כלבנה, שתיתן מרחב לכוחות נוספים בתוך האומה לצמוח ולהשפיע. הנהגת יהושע נמשלה ללבנה.
שנית – ארץ ישראל היתה מתנהגת לפי דרגתו הנשגבת של משה, ועם ישראל היה מתקשה לשרוד בסביבה רוחנית כה עליונה.
שלישית – משה רצה לחזק את אהבת הארץ בלב בני ישראל. על ידי שגילה להם את עוצמת כמיהתו להיכנס, ביקש שישראל יכירו טובה לה׳ על המתנה היקרה הזו, וידבקו בה.
לקח ממעשה רבי זירא
מסופר בחז"ל (כתובות קיב) על רבי זירא, שבדרכו לעלות מבבל לארץ ישראל הגיע לנהר ולא מצא סירה. לא רצה להתעכב, ואחז בחבל שהיה קשור מן הצד האחד וחצה כך את הנהר. ראהו גוי אחד ולגלג עליו: "לא יכולת לחכות לסירה?!" השיב לו רבי זירא: ירא הייתי שתיפסל ממני ההזדמנות להיכנס לארץ – זכות שלא נפלה בחלקם של אהרן הכהן ומשה רבינו!
מסר אל לב ישראל
ישראל היו עלולים לחשוב שתקופת המדבר – כולם בבית מדרשו של משה, מוקפים נסים בכל יום – היא השיא הרוחני. ולא היא. משה מגלה להם שכל שאיפתו הייתה להיכנס לארץ, לחיות את התורה בחיים המעשיים על האדמה. הוא גם מרמז להם: שמרו על הארץ הזו בכל כוחכם, שובו בתשובה ואל תאבדו את המתנה היקרה הזו.
אנו היום זכינו למה שאבותינו במשך דורות רבים לא זכו: לשבת בארץ ישראל, לראות בבניינה, לחיות את תקומת העם לאחר כל הצרות. שומה עלינו להזכיר לעצמנו את הזכות הגדולה הזו, להכיר טובה לה׳ על רוב חסדיו, ולהיזהר שלא לאבד את הזכות לשבת בה.
מסר לדורנו: ירושת הארץ היא זכות שאפילו משה רבינו לא זכה בה. דורנו שזכה להיות בה נושא על כתפיו אחריות עצומה. עלינו לחיות בתודעת ה"לְמַעַנְכֶם" – שה׳ שמר עלינו לאורך הדורות כדי שנזכה להגיע לכאן – ולשמור על הארץ היקרה בתשובה, בתפילה ובאהבה.


