בס"ד | פרשת וילך, התשפ"ו
בתחילת פרשת וילך, ביומו האחרון בעולם הזה, הולך משה רבינו לדבר עם ישראל ואומר להם:
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַי-הֹוָה אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה׃
משה קושר בדבריו שלושה דברים: יום הולדתו, יום פטירתו, ואי יכולתו עוד לצאת ולבוא. שתי שאלות מתעוררות מיד: מה טיבה של הכפילות "היום" שמביאה הגמרא כאן ובפסוק "הַיּוֹם מָלְאוּ יָמַי וּשְׁנוֹתַי"
, ומה בדיוק הכוונה ב"לצאת ולבוא"?
בפרשה מתייחס משה רבנו לתהליך שיתרחש בעתיד הרחוק: לאחר שעם ישראל יחטא, יגלה מן הארץ ויעבור רעות רבות, תחל התעוררות של העם והכרה שהרעות פקדו אותו משום ש“אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי”:
וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם־הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי־אֵין אֱ-לֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה׃ (דברים לא, יז)
למרבה הפלא, נראה לאחר מכן שתבוא דווקא החמרה במצב מצד הקב“ה:
וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כׇּל־הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל־אֱלֹהִים אֲחֵרִים׃ (דברים לא, יח)
וזה פלא גדול: מדוע דווקא כשמתחילה התעוררות מצידנו, השם הולך צעד אחורה?
מספרים בצחוק שפעם, בשיחה בין ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לבין נשיא ארה“ב דונלד טראמפ, נאנח נתניהו על כך שכה קשה תפקידו להנהיג את מדינת ישראל. ענה לו טראמפ: על מה יש לך להיאנח? עליך להנהיג תשעה מיליון תושבים בלבד, ואילו עליי להנהיג שלוש מאות וחמישים מיליון איש. השיב לו נתניהו: לך יש להנהיג שלוש מאות וחמישים מיליון תושבים, ואילו עליי להנהיג תשעה מיליון מנהיגים.
בפרשתנו אנו פוגשים את המינוי והעידוד שניתנו ליהושע בן נון, שנבחר להחליף את משה רבנו בהנהגת האומה. כולנו יכולים ללמוד מכך משהו לחיינו, שכן כל אחד מאיתנו מנהיג ברמה כזו או אחרת.
“תבוא” או “תביא”?
בתחילת הפרשה (פסוק ז) אומר משה מעצמו ליהושע:
וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע י-הוה לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם: וַי-הוה הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת: (דברים לא, ז-ח)
משה רבנו מחזק את יהושע בתפקידו החדש ואומר לו שהוא “יבוא את” העם אל הארץ. מה פירוש “יבוא את”? כיום אין לנו צורה כזו בשפתנו, אך בתורה היא קיימת.
אם היינו יודעים שזהו יומנו האחרון עלי אדמות — כיצד היינו ממלאים אותו? התורה מספרת לנו על מעשיו של משה רבנו ביומו האחרון:
וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל: {ב} וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וי-הוה אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: {ג} י-הוה אֱלֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר י-הוה: {ד} וְעָשָׂה י-הוה לָהֶם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְסִיחוֹן וּלְעוֹג מַלְכֵי הָאֱמֹרִי וּלְאַרְצָם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֹתָם: {ה} וּנְתָנָם י-הוה לִפְנֵיכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָהֶם כְּכָל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם: {ו} חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי י-הוה אֱלֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ: (ס) {ז} וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם: {ח} וַי-הוה הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת: {ט} וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית י-הוה וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:... (דברים לא, א-ט)
פרשת וילך מצויה כבר בסוף ימיו — ואולי ממש ביומו האחרון — של משה רבנו, ובני ישראל נמצאים ערב כניסתם לארץ המובטחת. השם קורא למשה וליהושע בן נון, ובתוך דבריו אליהם אומר:
וַיֹּאמֶר י-הוה אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ: (דברים לא, טז)
פשט הפסוק מדבר על כך שלאחר מותו של משה יתרחק עם ישראל מדרך הישר, יפר את בריתו עם השם וילך אחרי האלילים. לזמן זה נועדה השירה — לומר לנו שסבלנו בא בעקבות קלקול דרכינו, וכך נתעורר לתקנם.


