התגובה של אהרן למותם הפתאומי של שני בניו בשיאה של השמחה, מפתיעה.
וידום אהרון.
יש מצבים מבלבלים, חתונה במשפחת אבלים, אשה היולדת ילד לבעל שנפל בקרב, אבל כמדומה שההתמודדות שעבר אהרן הכהן ביום חנוכת המשכן היתה מהיותר קשות שאפשר לתאר. מחד היה זה אחד הימים הכי נפלאים בכל קורות ימי עם ישראל, יום שנטל עשר עטרות, יום שירדה בו השכינה לשרות דרך קבע בעולם הזה, יום שהמשכן החל בו את פעילותו, ומצד שני אהרן הכהן איבד ביום זה את שני בניו- נדב ואביהוא אשר נשרפו על קידוש ה'.
בס"ד לפרשת שמיני התשפ"ג
בפרשת שמיני מסופר לנו על היום השמיני להקמת המשכן, שהוא היה בעצם יום חנוכת המשכן. היום הראשון בהיסטוריה שבו ירדה שכינה לשכון בעולם הזה באופן רציף. עד כדי כך שיש שמבארים שהלשון היום השמיני מכוון לימי בריאת העולם. העולם נברא בשבעה ימים ועכשיו לאחר 2448 שנה הגיע היום השמיני של הבריאה, אבל אבל ושמחה היו מעורבים בו. היום הזה התחיל קשה עוד לפני הטרגדיה של מות נדב ואביהוא, פשוט הכהנים עשו את כל המוטל עליהם וציפו שתרד אש מן השמים על המזבח, אש שתבטא את ירידת השכינה למשכן והיא בוששה לבוא. כשהיא כבר הגיעה היא שרפה בדרך את נדב ואביהוא. למה? למה ה' עיקב את ירידת האש? למה הוא שרף את נדב ואביהוא? כמובן שאין לנו באמת יכולת לעמוד על חשבונות שמים, אבל בכל אופן צריכים לנסות להבין משהו בזה.
בס"ד
הזוהר הקדוש ( שמיני לז ע"ב) מבאר שמיום שעלו ישראל מן הים ועד
היום השמיני בו התחילו הכוהנים לעבוד במשכן לא היתה כזו שמחה ושלום בכל העולמות. ביום זה עבר ונתבטל חטא העגל מן העולם. וכל המקטרגים שוטטו מסביב למחנה ישראל בניסיון למצוא קטרוג ולא מצאו עד מעשה נדב ואביהו. השמחה התקלקלה על ידי חטאם.
למה הבאת הקטורת של נדב ואביהו לא התקבלה ברצון בשמים?
בס״ד לפרשת שמיני התשע״ט
ביום חנוכת המשכן שהיה אחד הימים הכי חשובים בהיסטוריה של עם ישראל ושל העולם כולו, משה רבינו ואהרן אחיו, הכוהנים ועם ישראל יחד איתם השתדלו לעשות ככל יכולתם, וציפו לירידת אש מן השמים, אש שתבשר את שביעות רצון השם מעבודתם, את הסליחה לחטאיהם ואת השראת השכינה במשכן שבנו לכבוד שמים. ירידת האש התעכבה ואהרן נלחץ שמא הוא האשם בכך. אולם לדברי רש״י דוקא מטרת העיכוב הייתה להראות שעבודת אהרן היא שהביאה לירידת האש וכך כולם ידעו שבחר בו השם ואף סלח על חטא העגל( רש״י ט, כד). או שירידת האש חיכתה למשה ואהרן שיברכו את ישראל (ומתוך הברכה גם ירדה השכינה כי כשאנו מברכים זה את זה אנו מכינים כלי לברכת השם שתרד).
בתוך כל זה נדב ואביהו נכנסו עם מחתות ברצון להקטיר קטורת. ואולי המניע למעשיהם ברצון ובציפייה שתרד האש משמים.
בס״ד לפרשת שמיני שנת התשע״ז
בפרשתנו מביאה התורה את כללי החיות הטהורות והטמאות.
ויש לדון בטעם איסור אכילת החיות הטמאות. גם לנסות להבין את הפרוט של התורה לאחר שכבר נתנה לנו את הכללים.
בס״ד לפרשת שמיני שנת תשוע״ה
שאלה זו היא שאלת מיליון הדולר כמו שאומרים הבריות. אז מהי תכלית השלמות?
לפני שאני ממשיך במאמרי, מה אתם הייתם עונים לשאלתי?
כמדומני שאפשר לסדר את תשובותיכם ולחלקם לשתים:
1. רובכם ככל הנראה עניתם שהתכלית הינה שליטה עצמית מלאה בכוחות החיים שלכם ומימושם, או ניסוח בסגנון דתי להעביר את יצר הרע מהלב ועוד ניסוחים שונים בכוון הזה.
2. וחלקכם ככל הנראה עניתם שתכלית השלמות הינה לעמוד לפני השם או לדבוק בהשם וכדו׳.
האם יש קשר בין שתי התשובות?
כך מנמקת התורה את סיבת מותם של נדב ואביהו בני אהרן ביום השמיני הוא יום חנוכת המשכן.
הפעם אין בכוונתי לעסוק בנושא נדב ואביהו עצמם אלה בחשיבות הציות להוראות ככלל ובפרט בנוגע לעבודת הקודש.
ראשית מפליאה העובדה שריבונו של עולם בחר דוקא בנו למשימת שמירת תורתו. כל המתבונן בתכונתן של האומות יכול להבחין שאנו העם הכי מהפכן בעולם והכי מרדן מכולם. טענה זו כבר נטענה בידי האומות מדורי דורות. ודוקא העם המהפכן נבחר להיות בתפקיד השמרן. חז״ל אומרים שאילולא קיבלנו התורה היינו מחריבים את כל העולם כולו. אז מי אמר שלא נותנים לחתול לשמור על החלב?
פרשת שמיני עוסקת ביום החתונה הגדול יום השראת השכינה. ראשית השם מצוה על אהרן להקריב עגל בן בקר לחטאת. אומרים חז״ל שמטרת הקרבן להודיע שמכפר לו הקב״ה ע״י עגל זה על מעשה העגל. ואנו מבינים שלצורך השראת השכינה יש צורך לכפר על עון העגל תחילה.
אבל שואלים חז״ל כיצד קרבן העגל מכפר על חטא העגל הרי אין קטגור נעשה סנגור?
היום השמיני היה יום סוער ביותר. צער, בושה, שמחה ועצב שימשו בו בערבוביה.
אשתדל לעמוד במידת מה על מאורעות היום השמיני לחנוכת המשכן, ננסה להבין לפשר מותם של שני בני אהרון, נדב ואביהו ביום חגיגי זה.