משה דוד וישראל רוקדים יחד בחג השבועות.
בס"ד ערב שבועות התשפ"ד
בעם ישראל מופיעות בחג השבועות, שלוש דמויות דומיננטיות, משה רבנו מוסר התורה, דוד המלך שנולד ונפטר בשבועות, ורבי ישראל בעש"ט שאף הוא יום פטירתו בשבועות.
האם יש מכנה משותף?
כעת נראה מושג מעניין שנקרא 'ספירת המלכות' הספירה השביעית והאחרונה מכלל המידות בהם מנהיג הקב"ה את העולם, ונבחן את הקשר של מידה זו לחג, השם של החג 'שבועות' כבר מזכיר את מידת המלכות שהיא השביעית, היא גם הספירה האחרונה שאנו סופרים בספירת העומר מלכות שבמלכות. מעמד הר סיני הינו מעמד של הכתרת המלך או חתונת המלך עם הכלה-היא כנסת ישראל. מהותה של ספירה זו שהיא עוסקת בחיבור שמים וארץ.
המידה הטובה האופיינית למלכות היא הענווה.
על משה לא צריך להכביר במילים כי התורה כבר העידה עליו שהוא הענו באדם. זה בולט כאשר ה' רצה לשלוח אותו להוציא את ישראל ממצרים, בתפילתו על ישראל בחטא העגל כשהוא אומר מחני נא מספרך אשר כתבת, או במחלוקת קורח ועדתו שהוא הולך לאהלי דתן ואבירם חולק להם כבוד ומנסה לשדל אותם לסגת מהמחלוקת, מפליא לראות את אמירתו המדהימה, "מי יתן כל עם השם נביאים" כאשר יהושע מקנא לכבודו, אפשר אף לומר שמידת הענוה של משה התבטאה גם מעבר להתבטלות שלו כלפי ה' יתברך, בכך שהוא תמיד שם את טובת עם ישראל לפני טובתו הפרטית.
דוד המלך גם הוא אומר "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם."(תהלים כב,ז) וכששאול יוצא אחריו למרדף במדבר זיף, הוא אומר לו "כִּי־יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְבַקֵּשׁ אֶת־פַּרְעֹשׁ אֶחָד כַּאֲשֶׁר יִרְדֹּף הַקֹּרֵא בֶּהָרִים׃" (שמואל א,כו,כ) הענווה שלו ניכרת היטב, בסיפור העלאת הארון לירושלים,"וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכׇל־עֹז לִפְנֵי יְהֹוָה וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד׃" (שמואל ב,ו,יד) ניכרת ביכולת קבלת הביקורת שלו מנתן הנביא בעקבות המעשה עם בת שבע (שמואל ב,יב,יג) או שתיקתו בזמן ששמעי בן גרא מקלל אותו בצורה בוטה (שמואל ב,טז,יא-יב) ובסיפורים רבים הקשורים אליו בתנ"ך. גם נצחונו את גלית הפלשתי נראה שהגיעה בזכות מידת הענווה שלו.
לכאורה היה צריך לומר להפך, היכולת לנצח אדם גיבור וחזק כמו גלית, מצריכה את הלוחם להיות עם בטחון עצמי מאוד גדול, וכדי להשיג בטחון עצמי האדם צריך להחשיב את עצמו, אבל אי אפשר לומר שזה היה הסיפור כאן. נראה שכל גיבורי שאול המלך החשיבו את יכולתם הצבאית והיה להם בטחון עצמי ולמרות זאת כשהם העריכו את כוחם מול גלית הם לא ראו כיצד הם יכולים לנצח אותו. לעומתם דוד לא עסק בכל אלו, הוא בענוותנותו ראה את חילול השם שקורה כאן, והשם הוא כל יכול, ואנחנו צריכים להיות כאן נציגיו בארץ, הניצחון לא בא מעוצמת כלי הנשק שלנו אלא מחסדי השם ביד עבדיו. ובכן היתה כאן צדקת דרך ברורה של דוד,הכנעה מול ה' יתברך, מוטיבציה חזקה להצליח, ולבסוף גם תכנית מעשית המשקללת את נקודת התורפה של האויב ונקודת החוזק שלנו.
הבעש"ט בדומה למשה רבינו לא מיהר להתגלות ולהנהיג עד שלא דחקו בו לעשות כן. הוא ראה את העניים והאנשים הפשוטים בכללם כאוצרות גדולים שצריך להרים מהקרשים. היה מוכן לעסוק גם בדברים פשוטים של החיים כמו ללמד אלף בית יהודי שטרם למד קרוא וכתוב. עם כל גדלותו בתורה הוא בחר והעדיף להתעסק עם האנשים הפשוטים.
כיצד הם חיברו שמים וארץ?
אצל משה רבינו זה ברור, הוא הוריד את התורה מהשמים לארץ! השמים והארץ מתחברים על ידי התורה. אצל משה, ירדו בעשרת הספירות תורות ואורות מהשמים ועד הארץ, גם במשכן שעשה משה היו שמים וארץ מחוברים דרך קבע.
דוד המלך זכה לחבר שמים וארץ בניהול ממלכה על פי תורה, על פי רצון השם יתברך. בנוסף על זה גם בית המקדש זה בזכותו של דוד, כאשר שלמה המלך חנך את בית המקדש, דבקו שערים זה בזה ולא רצו לתת לו להכניס את הארון לקה"ק, עד שאמר "זכרה לחסדי דוד עבדך, אל תשב פני משיחך" ואז נכנס הארון. למדנו מכאן שזכה דוד בענוה שלו שבזכותו יתחברו שמים וארץ בבית המקדש-במקום המיועד לכך מששת ימי בראשית, ויחנך בית המקדש-תרד השכינה את כל עשרת הספירות עד הארץ.
הבעש"ט זה סיפור אחר, עם ישראל כבר נודד מארץ לארץ מאות רבות של שנים. יש בעם ישראל את מחזיקי התורה הלמדנים תלמידי החכמים. אבל עם ישראל ברובו נחלש ולא הכיר דרך שתתאים לאנשים הפשוטים להיות מחוברים ליושב במרומים. עד שבא רבי ישראל ולימד שלא חייבים להיות גדולי הדור כדי להיות מחוברים לה' יתברך. ויותר מכך יכול יהודי פשוט להיות מחובר לה' באיכות גדולה שאפשר שאף גדולי החכמים לא יצליחו להשיג.
אפשר לסכם זאת כך:
משה רבנו זכה לחבר שמים וארץ על ידי הורדת התורה שזהו חיבור לנצח, שהזמן לא יפגע בו.
דוד המלך זכה לחבר שמים וארץ במקום אשר יבחר ה', במקום שממנו נשתת העולם.
והבעש"ט זכה לחבר שמים וארץ בנפשות עם ישראל, לכן גם הוא פעל בגלות ללמדנו שאפילו שאנו מפוזרים וגולים מארצנו לא נס לכנו. לא פלא שהתחלת שיבת ציון היתה בידי תלמידי הבעש"ט ששאבו ממנו את הציפייה לגאולה.
מה אנו לומדים מכך על חג השבועות?
שהוא יום המסוגל לקבלת התורה, יש לו מימד שמחוץ למעגל הזמן הרגיל ולכן לא נתנה לו התורה תאריך קבוע בחודש אלא רק מרחק קבוע מיציאת מצרים, ובזה הוא מחובר לחיי עולם.
מבחינת דוד המלך אנו רואים שחג השבועות הוא גם חג הביכורים, מגלה את האהבה שיש בשמים לארץ ישראל ולהיפך, זהו גילוי הקדושה במקום.
מבחינת הבעש"ט-גילוי הקדושה בנפש, אנו רואים שפסח שייך לכלל, עם ישראל בכללותו יצא ממצרים וזכה לחרות עולם, אבל כל פרט ופרט עוד לא זכה לגאולה, לזה נועדה ספירת העומר, להכין אותנו הפרטים גם להשיג את הגאולה עד שבמעמד הר סיני בחג השבועות זכינו שתפרח מאיתנו הזוהמה.
נמצא שאמנם משה רבינו קיבל התורה מסיני עבור כל עם ישראל, אבל אנו האנשים הפשוטים, מה שזכינו היה שתפרח הזוהמה לפחות לזמן מה. פריחת הזוהמה התרחשה עוד לפני שמיעת עשרת הדברות, כבר בעמידה מול הר סיני.
כך שחג השבועות כבר חשף בימים קדמונים את מעלתו בתחום הזמן והמקום, אבל טרם חשף באופן מלא את מעלתו לנפש הישראלי הפרטי, ברמה הפרטית עוד לא השגנו בשלמות את שער החמישים, אנו עוד מייחלים ומצפים לכריתת הברית המחודשת שתהיה לנו בהמשך הגאולה עם הקב"ה בה נזכה להשיג באופן מלא את קדושת הנפש.
מן השמים השמעת קולך, ונגלית עליהם בערפלי טוהר.