בס"ד

מיקומו של השלום:

ראשית נפתח במה שאין בו מחלוקת וכולם מסכימים עליו, השלום הינו היעד, 'סוף הדרך' בנוגע לעולם הזה. לא בכדי בקשת השלום הינה הברכה האחרונה בתפילות העמידה. ומפורסמת נבואת הנחמה של ישעיה הנביא 'לא ישא גוי אל גוי חרב…'.
אבל דווקא משום שהוא סוף הדרך, הוא לא הדרך. אם מנסים ללכת ב 'דרך השלום' היא דווקא מביאה למלחמה. ראו לדוגמא כיצד ההליכה של אנגליה וצרפת ב 'דרך השלום' הביאה את מלחמת העולם השנייה. ועוד מעט גם נראה כיצד מדיניות השלום של ביידן תביא את אמריקה למלחמה קשה מאוד עם איראן. וכמובן, חווינו על בשרנו דוגמה מאוד כואבת בשנה האחרונה כיצד 'דרך השלום' המכונה הקונספציה הביאה עלינו את המלחמה הזו.

אולם יש לעיין מדוע בחז"ל השלום מתואר כ"כלי מחזיק ברכה" שמביטוי זה נשמע שעם כל חשיבותו של השלום עדין איננו 'סוף הדרך' במלוא מובן המילה, וכך מובא:

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא, לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר , ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם (משנה עוקצים ג,יב).
למה רבי שמעון בן חלפתא קורא לשלום כלי מחזיק ברכה?

מבאר הרב קוק בדרשתו:

"לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום", שיש לדייק מפני מה נקטו לשון כלי על השלום והלא הוא הברכה בעצמה, גם השלום הוא דבר טוב לכל אפילו לאו"ה. אמנם הדברים מדוייקים לפ"ד, כי אצל אוה"ע שאין לכ"א בפ"ע תכלית פרטית, א"כ השלום שהוא האחדות הכללית הוא עצם הברכה שלהם, ואין להם דבר אחר, אבל ישראל שכ"א בפ"ע הוא עולם מלא, ויש לו תכלית נשגבה ככוכבים הללו, והשלום הכללי הוא פועל שע"י שמתאחדות ביחד השלמות והקדושה של כל אחד ואחד, עולה הוא לענין נשגב ותכלית קדושה עליונה מאד, א"כ השלו' הכללי אצל ישראל הוא ממש כלי שמחזיק בתוכו ברכה של כלל קיבוץ ההשלמות הפרטיות.(מדבר שור יד)
לפי הסברו של הרב קוק נמצא שהשלום הוא אכן התכלית הכללית הן לישראל והן לאומות העולם, נוסף לזה אצל עם ישראל שיש לכל אחד גם תכלית פרטית, השלום המיוחל משמש ככלי להכיל את השלמות הפרטית.

מיקומה של המלחמה:
לעומת השלום ברור שהמלחמה איננה היעד, היא לא 'סוף הדרך'. (אני לא מדבר על החמאס, אלא על אנשים שפויים).
אך האם בגלל שהיא לא החלום שלנו היא נהיית בזויה?
האם היא נהיית משימה של בדיעבד?

כדי לענות על השאלה צריך להזכיר שכל המצוות עתידות להתבטל בעתיד, האם בשל כך הן בדיעבד? ברור שלא, הן מקדמות אותנו לתיקון שלנו, הפרטי והכלל עולמי, והן יוצרות חיבור שלנו עם הקב"ה. דבר זה נכון לכלל המצוות, אבל מעניין שהתורה בחרה לציין זאת דווקא במלחמה, "כִּי יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ".(דברים כג,טו) התורה אומרת לנו שדווקא במחנה הצבא ישנה פגישה עם השכינה, למה?

בדיוק בגלל השאלה, שאלת שפיכות הדמים שיש במלחמות, היינו חושבים שמלחמות לא מחברות אותנו עם השם. באה ללמדנו התורה אדרבא: השם נוכח במחנה הצבא באופן חזק הרבה יותר מאשר סתם יום של חול. השם נמצא הכי נוכח בעולם בבית המקדש ואחר כך במלחמה.
מדברי הרב קוק נלמד שהמלחמות מקרבות אותנו לתיקון ולשלום הרבה יותר מכל מצווה אחרת.

האם יש לנו עניין לנסות לחסוך באובדן חיי אדם במלחמה?

כמובן שצריך לחלק בין חשש מוות של החיילים או האזרחים שלנו שאנו מצויים לעשות מאמץ שלא יהיו לנו אבדות אבל בנוגע לאויבים, מה שאפשר לומר בבטחה שאל לנו להימנע מלהרוג אותם אם זה ימעיט/יחליש/יעכב את נצחוננו.
ערך חיי אדם. אמנם זהו ערך חשוב מאוד על פי תורתנו הקדושה, אבל ישנם ערכים שנמצאים מעליו, ולכן בשלוש עברות חמורות ההלכה שיהרג ואל יעבור, וכן מצות מלחמה גוברת על ערך זה שאם לא כן כיצד מותר לאדם לצאת להילחם?! הצלת חיי אדם מבוססת על ההנחה והציפייה שהיא תביא אותו לעשות מצוות ומעשים טובים בעולם, אולם האם ישנה מצוה להחיות אנשים רשעים לו יצויר ואנו יודעים שבעתיד הם ימשיכו לעשות רק רע?! מה הסיכוי שאוכלוסיית עזה אם נשאיר אותה בחיים תחת ידינו תשנה את דרכה ותעזוב את דרך הטרור, ההרג והאונס?
דווקא בתקופות שבהן הייתה עבדות נוהגת, הייתה יותר אפשרות להשאיר בחיים נפשות של האויבים, כי היינו יכולים לתקן אותם על ידי לקיחת האויבים לעבדים וחינוכם מחדש בדרך זו, אבל במציאות שאנו חיים בה היום, אם נשאיר בחיים את אזרחי החמאס ואז הם ימשיכו לעשות רע בעולם, מה הועלנו?

משמעות קריאת התורה "וקראת אליה לשלום"

ראשית השלום המדובר כאן הינו כניעה של האויבים, "והיו לך למס ועבדוך" ולא שלום כמו שתופסים היום. יש לזכור שה' ברא את בני האדם כדי לתקן את העולם, בייחוד נבחר עם ישראל למשימה זו, ואומות העולם נבחנות האם הן שותפות למשימה או חלילה מנסות לחבל בה. וכך כותב הרמב"ם:
אִם הִשְׁלִימוּ וְקִבְּלוּ שֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ עֲלֵיהֶן אֵין הוֹרְגִין מֵהֶן נְשָׁמָה וַהֲרֵי הֵן לְמַס. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ, יא) "יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ". קִבְּלוּ עֲלֵיהֶן הַמַּס וְלֹא קִבְּלוּ הָעַבְדוּת אוֹ שֶׁקִּבְּלוּ הָעַבְדוּת וְלֹא קִבְּלוּ הַמַּס. אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶם עַד שֶׁיְּקַבְּלוּ שְׁנֵיהֶם. וְהָעַבְדוּת שֶׁיְּקַבְּלוּ הוּא שֶׁיִּהְיוּ נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְמַטָּה וְלֹא יָרִימוּ רֹאשׁ בְּיִשְׂרָאֵל אֶלָּא יִהְיוּ כְּבוּשִׁים תַּחַת יָדָם. וְלֹא יִתְמַנּוּ עַל יִשְׂרָאֵל לְשׁוּם דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם. וְהַמַּס שֶׁיְּקַבְּלוּ שֶׁיִּהְיוּ מוּכָנִים לַעֲבוֹדַת הַמֶּלֶךְ בְּגוּפָם וּמָמוֹנָם. כְּגוֹן בִּנְיַן הַחוֹמוֹת. וְחֹזֶק הַמְּצוּדוֹת. וּבִנְיַן אַרְמוֹן הַמֶּלֶךְ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ.(הל' מלכים ו,א)

שנית אכן זה נכון שאם אנו יכולים להשיג את המטרות שלנו ללא קרב זה מצוין. מלכתחילה הייתה אפשרות כזו שהיינו מגיעים לארץ בזמן יהושע בן נון והיינו מגלים שהארץ ריקה כי כולם ברחו כמו העם הגרגשי שבעקבות האגרות ששלח יהושע בן נון היגר מהארץ לארץ אחרת (כנראה בצפון אפריקה). זהו שאומר השם לישראל בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת־הָאָרֶץ (דברים א,ח). אומרים חז"ל שאם לא היינו מבקשים לשלוח מרגלים היינו זוכים לרשת את הארץ ללא קרב. ריבונו של עולם הציב גבולות עמים בעולם, כל עם במקום המתאים לו, וכיוון שארץ ישראל היא המקום שה' ייעד לעם ישראל, המצב הטבעי בה שכאשר עם ישראל גלה ממנה היא תהיה שוממה מעמים אחרים. ממילא התיקון המלא של עמים אלה יהיה דווקא בארצות המותאמות אליהם מששת ימי בראשית.

רוח רביעית:
התורה מדריכה אותנו להשאיר רוח רביעית דרכה יוכלו האויבים לברוח החוצה מהארץ. וכך כותב הרמב"ם:
כְּשֶׁצָּרִין עַל עִיר לְתָפְשָׂהּ. אֵין מַקִּיפִין אוֹתָהּ מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ אֶלָּא מִשָּׁלֹשׁ רוּחוֹתֶיהָ. וּמַנִּיחִין מָקוֹם לַבּוֹרֵחַ וּלְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה לְהִמָּלֵט עַל נַפְשׁוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לא, ז) "וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁבְּכָךְ צִוָּהוּ: (הל' מלכים ו,ז)

בלחץ של אומות המערב עם גורמים קיצוניים בחוגי השמאל לא דאגנו לזה במלחמה זו, ובזה נגרמו הרבה יותר אבדות בנפש. גם ככה ניכר שהארץ הזו לא מתאימה להם, לדוגמא כיצד זה ששטחים וחממות שעיבדו אנשי גוש קטיף והוציאו פירותיהם בעין יפה, ראה זה פלא, אך גורשו היהודים מאדמתם, הפסיקו אותן אדמות לתת את יבולם כראוי. נראה שהם משתגעים כאן, מאבדים צלם אנוש והורסים את הארץ. הסיכוי היחיד שנראה שיאפשר להפוך את הערבים האלה למשהו חיובי בעולם הזה, זה להחזירם לארצות מוצאם. עזה כשמה הינה חבל ארץ המתאים לגדל אנשים עזים, לשבטי שמעון ויהודה שישבו בחבל ארץ זה בתקופת הבית הראשון זה חבל ארץ מתאים להפליא. ובכלל לעם ישראל שהם "עזים באומות" אבל ישנם עמים שאם אתה נותן להם עוז הם לא יודעים כיצד להשתמש בו נכון והם משתגעים מזה.

כיצד 'דרך השלום' מביאה לכך שיישפך הרבה יותר דם?

ניקח לדוגמא את הדאגה "ההומאנית" להכנסת אוכל ומים לעזה. הטלת מצור במלחמה זה דפוס מלחמה בסיסי ומקובל וכמו שהתורה מתארת "כי תצור אל עיר... להלחם עליה". לפעול הפוך ולהכניס סיוע גורם לכך שחמאס יוכל להחזיק הרבה יותר זמן עד הכניעה וממילא יישפך הרבה יותר דם, לצערנו, גם לנו. אם לא היינו מכניסים להם אוכל הם כבר מזמן היו נכנעים.

מלחמה בעצימות נמוכה גורמת ליותר אבדות ויותר סבל. למה זה כך? כך יש לאויב זמן להחליף כוח, להתארגן מחדש, לייצר עוד פצצות, לגרום לעוד סבל לאוכלוסייה, לדמיין שבכחו לנצח אותנו וכך לפגוע בנו יותר ולחטוף יותר.

מהי הדרך לסיים את המלחמה בהקדם ולחסוך באובדן חיי אדם?

התניית כל אספקת סיוע בכניעה של האויבים, לא מים, לא אוכל, ובטח שלא דלק ושאר ירקות.
הפיכת כיוון התנועה במנהרות המחוברות למצרים, רק לכיוון מצרים.
החלת ריבונות עכשיו על רצועת עזה תחסוך באבדות קודם כל לנו אבל אפילו לאויבינו, כי היא תשדר לאויבים שהם כבר הפסידו. כי כידוע אף אחד לא רוצה להילחם מלחמות אבודות. היא תאפשר לערבים להבין נכון את הכיוון שלנו וממילא גם את שלהם.
כניעה חייבת לכלול קבלת שבע מצוות בני נח ועבדות כמו שראינו בפוסקים. מכיוון שהאיסלם לא עומד בתנאי שבע מצוות בני נח, הרי שהם צריכים גם לעזוב את האיסלם כדי שהם יוכלו להישאר כאן עם תעודת גר תושב. מי שלא יקבל זאת או יקבל ואחר כך יתברר שהוא איננו מקיים אותם-אין לו מקום כאן בארץ הזו. קשה מאוד לראות אותם עושים שינויים כאלה, ולכן קשה יהיה לתת להם זכות ישיבה בארץ.
אפשר לדון על פי התורה מי מהאויבים מחויב מיתה ומי די לגרשו מהארץ, אולם לפחות מדברי הרמב"ם נראה שחלופת בריחה, גירוש, הגירה מהארץ קיימת לאויבים שלנו גם במלחמה כמו שלנו. הוצאה להורג של מחבלים לא נראית מעשית בארץ נכון לעכשיו, חלופת כניעה לפי תנאי התורה כאמור קשה לראות אותה מתקיימת בסדרי גודל משמעותיים, ולכן אם נשקלל כאן במעט שיקולים בינלאומיים נראה שמרכז הכובד שלנו בנוגע לאוכלוסיית האויב שתישאר בחיים בסוף מלחמת השחרור הזו צריך יהיה להחזרתם לארצות מוצאם, למצוא להם מקומות מגורים שיותר יתאימו להם מאשר כאן והם יוכלו שם לחזור להיות בני אדם.

לסיכום: השלום הוא היעד, נקודת הסיום. הדרך להגיע אליו הינה בביעור הרשעה, בין השאר על ידי מלחמה. רחמים על האויבים שלנו רק יעכבו אותנו מלהגיע לשלום. הפתרון הכי רך לאוכלוסיית האויב, שפה בארץ, הוא להחזיר אותם לארצות מוצאם, אלו שריבונו של עולם ייעד להם והן מותאמות לטבע שלהם. על מדינת ישראל לעודד ולעזור לזה לקרות. האם יש בהם כאלו שאפשר להניח להם לגור כאן? אלו שיקבלו על עצמם שבע מצוות בני נח וקבלת ריבונות עם ישראל על הארץ.

Settings

• הבא >