בס"ד
בפרשת חוקת ישנה פרשייה קצרה אשר לימודה רב, וכך מובא:
וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ־עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי׃
וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַיהֹוָה וַיֹּאמַר אִם־נָתֹן תִּתֵּן אֶת־הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת־עָרֵיהֶם׃
וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת־הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת־עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם־הַמָּקוֹם חׇרְמָה׃
הנה עם ישראל נתקל לאחר 38 שנה של נדודים במדבר בשקט מלחמתי בהתגרות מלחמתית מצד מלך ערד. הפעם האחרונה שעם ישראל נלחם היתה כשעם ישראל נטל יוזמה לאחר חטא המרגלים והחליט למרות שה' העניש אותם להסתובב במדבר 40 שנה, לעלות ולהלחם בכנענים, ה' לא היה איתם והם נגפו לפני הכנענים. היכן הם נגפו? אומר הכתוב "וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי, הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא; וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם, עַד-הַחָרְמָה.". חרמה היה מקום הכשלון. הכשלון והחרפה ליוו את עם ישראל כל אותם שנים, והנה התחלף הדור, דור שלא טעם טעם עבדות אבל גם לא טעם טעם נצחונות. והכנענים פתאום מתגרים ולוקחים מישראל שבויים והמקום נקרא חרמה גם כן ואפשר שהוא אותו המקום ממש. מסתבר דאין זה מקרה . מה עכשיו עושים? בפעם האחרונה שלקחנו יוזמה זה לא הסתיים טוב, ה' לא היה איתנו! מצד שני ישראל מבין שאסור לשתוק על התוקפנות הזו.
לפני שנעמיק באופן ההתנהלות של הצד הישראלי, הבה נלמד מעט על הצד השני. כל אותם השנים שעם ישראל הסתובב במדבר - עמי האזור לא העיזו לתקוף את ישראל, זכר הניסים הגדולים שעם ישראל זכה להם נחרתו עמוק בתודעה שלהם, הם גם ראו את הענן החופף על בני ישראל והבינו שעם ישראל מוגן. והנה מותו של אהרן הכהן הביא לעזיבת ענני הכבוד שחפפו על עם ישראל, ונתן תקוה ליושבי הנגב שיש להם הזדמנות לתקוף את ישראל. נוסף לזה הם שמעו שבא ישראל דרך האתרים, ואמרו חז"ל שזו דרך התרים-דרך המרגלים שעלו לתור את הארץ, אם עם ישראל היום באותה הדרך כנראה שהם עכשיו מתכוננים להיכנס לארץ, חייבים לעשות משהו. לכן הם תקפו את ישראל. חז"ל מציינים שהם לקחו בשבי רק שפחה אחת מישראל וחוץ מזה לא הרגו אף אחד. עוד מציינים שמדובר בעמלקים שהתחפשו לכנענים, וזאת עשו כדי שישראל יתפללו בתפילתם על הכנענים וכך הם- העמלקים ינצלו . מכל זה אנו רואים עדיין היה להם פחד להילחם בישראל מלחמה של ממש. עוד משמעות לתחפושת של העמלקים, עמלק כידוע שונא את ישראל שנאה עצמית, הוא לא צריך תירוצים כדי להרוג אותנו, ועמלק כאן התחפש לכנענים, קרי ניסה לתת למלחמה שלו כנגדנו נופך טריטוריאלי, כאילו שהמלחמה הינה על הארץ. האם זה מזכיר לנו משהו על האויבים שלנו כיום?
מהצד הישראלי עם ישראל הבין שאפילו אם לקחו ממנו רק שפחה אחת בשבי,הלא דבר הוא. עם ישראל השכיל להבין באותו הדור שאם אין להם עוון או חטא אין אומות העולם יכולים לפגוע בהם כהוא זה. ואם נלקחה שפחה בשבי, הקב"ה מאותת לנו בזה. נוסף לזה כאמור לעיל שעם ישראל חושש מהפעם הקודמת שהוא נטל יוזמה והפסיד. לכן כאן עם ישראל מתכונן למלחמה, מתפלל לה' שיתן בידיו את "העם הזה", למה הוא כך מתבטא ולא אומר את הכנעני?
חז"ל אומרים שישראל הבחינו שמשהו בזהות האויבים חשוד, ולכן בחרו בלשון סתמית שכל אויב נכנס לתוכה, בזה נוטרלה התחפוסת של העמלקים.
עם ישראל קיבל על עצמו נדר שאם ינצח את האויב הוא יחרים את השלל. למה להחרים, לא חרם?
החרם מנטרל מניעים אישיים,אנחנו לא ניקח שלל מהמלחמה ועל ידי זה מלחמתנו תהיה נקיה לשם שמים. החרם בנוי על התחיבות קולקטיבית, כל הפרטים מחויבים להחלטת הכלל. כך שיש בו גם מהלך מגבש.
החרם בדיעבד מתחבר לעובדה שמדובר היה בעמלקים, שלפי חלק מהדעות אין לנו לקחת שלל מהם, כמו שנאמר במלחמה של מרדכי ואסתר בעמלקים "ובביזה לא שלחו את ידם" וכן במלחמת שאול בעמלקים שאמנם לקח שלל אבל הקב"ה הקפיד עליו על כך. העניין שעמלק שונא ונלחם בישראל לא מאינטרסים-זו שנאה אידיאולוגית,כך שגם בטיפול בו צריך להתעלות מעל לאינטרסים אישיים.
הכתוב מעיד שהקב"ה שמע לתפילתם של ישראל וזיכה אותם בנצחון על מלך ערד. נצחון זה מחק מהזכרון הלאומי את נמיכות הקומה שליוותה את ישראל מאז המלחמה ההיא לפני 38 שנה, ופתח את הפתח למלחמות הבזק המדהימות שנכונו להם תוך תקופה קצרה.
בעל מלחמות.
הקב"ה שמות רבים לו, ואחד מהם 'בעל מלחמות'. קרי הוא מנהל את העולם בכל מיני אופנים ביניהם דרך המלחמות. מה היו הסברות על יושבי הנגב שהחליטו לתקוף את ישראל, זה דבר אחד. מאחורי הדברים האלה ניצב הקב"ה , הוא שלח אותם כדי לחזק את הביטחון העצמי של ישראל, כדי להכין אותנו לבאות.
עם ישראל תיקן במלחמת חרמה שתי טעויות ממלחמת המעפילים. במלחמה ההיא המעפילים חשבו שהם יכולים לנצח גם בלי שה' יהיה איתם, והיא לא צלחה. בנוסף המעפילים חשבו שהם יכולים להיפרד משאר העם ולהלחם לבד, וגם דרך זו לא צלחה. עם ישראל למד שיש להתפלל לפני היציאה לקרב,כי בלי עזרת ה' אי אפשר לנצח, גם למד את חשיבות הערבות ההדדית -כולם יצאו להילחם על לקיחת שבויה אחת.
עם ישראל למד שבנוגע לאויבים מסביב הכלה,איפוק וסובלנות זו חולשה מסוכנת, למלחמה יוצאים אפילו על שבוי אחד, ואפילו אם השבוי הוא רק עבד. אנו מתפללים:
עוֹשֶׂה חֲדָשׁות. בַּעַל מִלְחָמות. זוֹרֵעַ צְדָקוֹת. מַצְמִיחַ יְשׁוּעוֹת. בּוֹרֵא רְפוּאוֹת. נוֹרָא תְהִלּוֹת. אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת: