בס"ד פרשת וירא התשפ"ה
אברהם אבינו ניצב בפני אתגר לא פשוט, מחד השם נגלה אליו, מה יש לנו יותר גדול מהתגלות השם יתברך לבשר ודם? אבל מאידך בו בזמן אברהם גם מזהה שלושה אנשים ניצבים עליו, מזהה בעצם הזדמנות להכנסת אורחים בביתו - מצוה כה יקרה שאברהם מוסר את נפשו עליה, איבריו כבר רצים לקיים את הכנסת האורחים למרות שזה לא נראה בכלל הגיוני לוותר על פגישה עם קודקוד עולם עבור פגישה עם כמה נוודי מדבר.
ואם היינו חושבים על כמה תירוצים כיצד זה כן יכול להסתדר, הרי שחז"ל אומרים לנו מפורשות "גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה" (מסכת שבת קכ"ז). כן זה אכן כך, הכנסת אורחים גדולה מהפגישה עם השם יתברך! אבל למה? אייך? כיצד זה יתכן?
הסבר מ"ם ה'מתוך'.
כשחז"ל אומרים על דבר מה שהוא גדול/מקודש וכיוצא בזה מדבר אחר, לא תמיד המ"ם במשפט הינה מ"ם היחס, לפעמים היא מ"ם ה'מתוך', דהיינו הדבר השני גדול מתוך השייכות לדבר הראשון. דהיינו דוקא קבלת פני השכינה היא המביאה והמעוררת להכנסת אורחים, יש יחס, דיאלקטיקה בין השנים ולא ניצוח אחד את השני.
עצם התזמון המדויק, עצם ההתגלות אל אברהם בו בזמן שהגיעו אליו האורחים היא המלמדת ששני הדברים ענין אחד להם, הם לא נלחמים זה בזה אלה משלימים אחד את השני. הכנסת האורחים מזכה אותנו בזכות לקבל פני שכינה, כמו שמסופר בגמרא על אחד שעשה בית שער לחצרו ומאז אליהו הנביא הפסיק להגיע אליו כי בית השער בעצם מנע אפשרות של עניים לבוא אליו הביתה, ומבחינת אליהו הנביא אם עניים וארחי פרחי לא יכולים להגיע אליך גם אני לא רוצה להתגלות אליך(בבא בתרא ז,ע"ב). בדומה להכנסת אורחים חז"ל מתארים את הצדקה כמצוה שמזכה את מקיימה בקבלת פני שכינה וכך אומרים:
בּוֹא וּרְאֵה, שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – מִדַּת בָּשָׂר וָדָם; מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אָדָם מֵבִיא דּוֹרוֹן גָּדוֹל לַמֶּלֶךְ – סָפֵק מְקַבְּלִין אוֹתוֹ הֵימֶנּוּ, סָפֵק אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ הֵימֶנּוּ; [וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר מְקַבְּלִים אוֹתוֹ מִמֶּנּוּ –] סָפֵק רוֹאֶה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, סָפֵק אֵינוֹ רוֹאֶה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵּן, אָדָם נוֹתֵן פְּרוּטָה לֶעָנִי – זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה,(בבא בתרא י,ע"א)
וגם להיפך קבלת פני שכינה הופכת את ביתנו כמקום משיכה לשאר אנשים - כי יש חיות בבית הזה, ומי שזוכה לקבל פני שכינה ממילא רוצה שכולם גם יהנו ויקבלו שכינה. מי שמקבל פני שכינה מזהה בכל אדם גילוי של אלוקות, רבי אליעזר פאפו בספרו פלא יועץ מבאר שאהבת האדם הינה השתלשלות וביטוי לאהבת השם יתברך. ובכן אברהם אבינו מתוך החיבור לקב"ה התמלא באהבת אדם וברצון להכניס אורחים.
עוד נראה לומר שבעולם הגשמי אנחנו לא יכולים על פי רוב 'גם וגם', לאחוז החבל משני קצותיו, להיות בשני מקומות בו זמנית וכדו', גם לטפל ולהתייחס לאורח היושב אצלנו בסלון וגם לגשת לדלת לראות מי דופק, אבל כשאנו עם השכינה מדברים, אין בהכנסת האורחים הפסק לקבלת פני השכינה. הא נשאל הלא כתוב במפורש בפסוק "אל נא תעבור מעל עבדך"? אין הכרח להבין שהוא מדבר אל השכינה, יש כמה פרושים שאברהם אמר את זה כלפי האורחים שלו, כולם או לאחד מהם. דהיינו קבלת פני השכינה לא הופסקה בכלל כשאברהם ניגש לקבל את אורחיו.
כיוון נוסף למבט, חז"ל רצו לומר לנו שכיוון שהעולם הזה הוא עולם התיקון, והעולם הבא הוא עולם השכר. לכן למרות שאין דבר נשגב יותר מקבלת פני שכינה, כאן בעולם הזה אנו צריכים להיות ממוקדים בעשיית הטוב יותר מאשר בשפע הרוחני שאותו אנו נקבל לעין ערוך יותר גדול ומשובח בעולם הבא. לכן למרות שאין דבר נשגב יותר מקבלת פני השכינה, אברהם אבינו השכיל להבין שיש להעדיף בעולם הזה את הכנסת האורחים. החיים הם קצרים והמלאכה מרובה. 'פני שכינה' אברהם מקבל מאז כבר כמה אלפי שנים, בין השאר בזכות הכנסת האורחים שלו שקיים בימי חייו בעולם הזה. אגב, גם הכנסת אורחים הוא ממשיך לקבל בהמוניהם אצלו במערה יום יום.
״אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ, אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ״.(תהילים יז,טו)