בס"ד מאמר לפרשת ויחי התשפ"ה
וַיַּעַבְרוּ יְמֵי בְכִיתוֹ וַיְדַבֵּר יוֹסֵף אֶל־בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵיכֶם דַּבְּרוּ־נָא בְּאׇזְנֵי פַרְעֹה לֵאמֹר׃
אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר הִנֵּה אָנֹכִי מֵת בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי וְעַתָּה אֶעֱלֶה־נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת־אָבִי וְאָשׁוּבָה׃ וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה עֲלֵה וּקְבֹר אֶת־אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ׃
בפנייתו של יוסף לפרעה על מנת לעלות ולקבור את יעקב אביו בארץ כנען, אנו עדים למספר שאלות מרכזיות העולות מתוך הכתוב: מדוע יוסף, שהיה השני למלכות במצרים, נזקק למתווכים כדי לבקש רשות לקבור את אביו בארץ כנען? מדוע הוא נאלץ להתחנן בצורה כה מרוככת, ואף להזכיר את השבועה שהשביע אותו אביו? ולמה הזכיר בשם יעקב את הביטוי "אשר כריתי", כאשר אנו יודעים שיעקב לא כרה לעצמו את קברו?
יוסף בחר לשלוח שליחים לבית פרעה במקום לפנות ישירות אליו. ייתכן שהבחירה נבעה מהבנתו הדיפלומטית: אם פרעה יסרב לבקשתו לאחר פנייה ישירה, הסירוב יהיה סופי וקשה לשנותו. לעומת זאת, פנייה דרך מתווכים אפשרה יותר מרחב תמרון.
השבועה לאביו:יוסף הציג את שבועתו לאביו כגורם מכריע. בכך הוא הציב את פרעה במצב שבו סירוב לבקשה ייתפס כפגיעה בכבודו של יעקב, האדם שהביא ברכה למצרים. במדרש מובא כי פרעה הציע ליוסף להתיר את שבועתו, אך יוסף השיב שאם הוא ילך להתיר שבועתו, גם השבועה שנשבע לפרעה בשעתו לא תעמוד.
"אשר כריתי לי". המילה "כריתי" מעוררת תהייה, שכן אין במקרא תיאור מפורש שיעקב כרה לעצמו קבר. חז"ל פירשו זאת כמתייחס לקנייה (כמו "קניתי" ובעצם מדובר בירשתי ובמערת המכפלה). ולמה הוא אומר בלשון זו? כנראה לשון זו חושפת את נחישות רצונו של יעקב להקבר בארץ, ומעצימה את מחויבות יוסף לקיים את צוואת אביו.
התנגדותו של פרעה לקבורה.
יעקב כ'קמיע' למצרים. חז"ל מתארים כי ביום שבו יעקב הגיע למצרים, הנילוס עלה לקראתו, ונפסקה הבצורת שהכתה במצרים. יעקב נתפס על ידי פרעה כמעין "קמיע" לברכה ושפע, ולכן סירובו של פרעה לשחררו לקבורה בארץ כנען משקף חשש לאובדן הברכה.
חשש מעבודת אלילים. יעקב עצמו חשש מתרחיש שבו גופתו תהפוך לאובייקט של פולחן מצרי אם הוא יקבר במצרים.(בראשית רבה לו,ה) חשש זה מתיישב עם ההתיחסות של פרעה אל יעקב כ 'קמיע' של מצרים.
השפעת קבורת יעקב על העם. קבורת יעקב בארץ ישראל מסמנת את השייכות העמוקה של העם היהודי לארץ המולדת. הדבר סולל את הדרך למהלך העתידי על יציאת מצרים – אירוע שיתרחש כעבור כמאתיים שנה. פרעה, שייתכן והבין זאת באופן אינטואיטיבי, חשש מהמשמעות ההיסטורית של ניתוק העם היהודי ממקומו במצרים.
מהו הסוד שפרעה כה חשש שיוסף יגלה?
פרעה ידע שבעים שפות, אך השפה העברית – השפה הקדומה והמקורית – נותרה חידתית ובלתי ניתנת ללמידה עבורו. בעיני פרעה, שליט חכם היודע 70 שפות ובקיא בכל תרבויות העולם, אי-היכולת ללמוד עברית סימנה את עליונותה של השפה ושל יוסף הבקיא בה עליו.
משמעות הסוד
החשש של פרעה מפני חשיפת חוסר יכולתו לשלוט בשפה העברית שיקף לא רק את הפגיעה בכבודו, אלא גם את ההכרה בכך שיוסף מייצג מימד רוחני גבוה יותר. יוסף, בשפתו, בידיעותיו, בחלומותיו ובתבונתו, סימן את תחילת המסע של עם ישראל כעם נבדל עם זהות ייחודית. החשש של יעקב מלהפוך לע"ז והתייחסות של פרעה אליו כקמיע גם מבטאים פער רוחני זה. לדידו של פרעה העולם הרוחני אמור לספק לנו קמיעות, לדידם של יעקב אבינו ושל יוסף העולם הרוחני צריך לכוון ולרומם את העולם הגשמי לייעודו ולא לשמור עליו כמו שהוא.
סיכום
תחנוני יוסף לפרעה לקבור את אביו בארץ כנען אינם רק בקשה אישית-משפחתית, אלא חלק מסיפור רחב על התעצבות זהותו של עם ישראל. קבורת יעקב בחברון מסמלת את חיבורו הנצחי של העם העברי לארץ ישראל ומבשרת את יציאתו העתידית ממצרים. פרעה, שחש ברובד העמוק של הבקשה, נרתע ממהלך זה אך לבסוף נכנע.
הסיפור מדגיש את התמודדותו של עם ישראל מול אומות העולם – את הרתיעה, החשש, ולעיתים ההתנגדות לעצמאות ולייחודיות שלו. דווקא היבדלות זו, שפרעה תפס כבעיה, נועדה להיטיב עם העולם כולו בעתיד.