מקדש ומשכן-יראה ואהבה שלובים זה בזה
בס"ד לפרשת תרומה התשפ"ה
המצווה היא:
"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם׃"(שמות כה,ח) ה' אומר לעמו - תקדישו לי מקום נבדל ומרומם ועל ידי כך אני אשרה שכינתי בתוככם. או בסגנון יותר עממי אתם רוצים חיבור וקשר? אז אתם צריכים לצמצם את מקומכם ולהשאיר מקום מסוים שהוא רק רשות גבוה. ועל כן בספר ויקרא יבוא ציווי "וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ", המסר הוא 'הריחוק מקרב'
במאמר זה נסביר כיצד שני דברים אלו הסותרים זה לזה, הריחוק והקרבה, באמת, לא רק שאינם סותרים זה את זה במערכת קשר, אלא הם אף מזינים אחד את השני.
א, הקמת מקדש כמקום מסוים לא-ל, מעבירה מסר כי אם אנו רוצים אותו נוכח איתנו עלינו לתת לו מקום. הדרך בה ניתן לתת מקום לא-ל, היא דווקא צמצום הנוכחות של עצמנו באותו מקום.
ב.באמת ה' אינו זקוק למקום בעולם הזה, מפני שהוא זה שמחזיק ומחיה אותו בכל רגע, לַי-הוָה הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ.(תהלים כד א)
המקום שאנו כביכול נותנים לו, הוא בדיוק ההבנה הזו, שחז"ל מגדירים אותה שה' הוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו, צורת הביצוע של הפנמה זו היא, בלקיחת דברים בהם ניכר יותר שבאו מה' שהוא מקומו של העולם והחזרתם והקדשתם שוב אליו, בדרך כלל דברים שבהם ניכר, הם התחלות, מה שנקרא נקודת הראשית, כך זה בהבאת הביכורים למקדש וכך בהקצאת נקודת הראשית של העולם לשם השם יתברך להיות המקדש, זו הסיבה שמקומו האולטימטיבי של המקדש, הוא דווקא באבן השתיה שבהר הבית, המקום שממנו נשתת העולם, המהווה את נקודת הראשית של העולם הזה.
ג. קירבה עלולה להיות מסוכנת אם היא לא מאוזנת. כך לאחר הדיבר האוהב "אנכי ה' אלוהיך" גם נאמרת אזהרה "לא תשא את שם ה' אלוהיך לשוא". הלא ה' יתברך בגודל אהבתו אלינו בודאי היה רוצה להשרות כל הזמן את שכינתו בתוכנו, ואם הוא התנה זאת בתנאים שונים הרי זאת רק בשבילנו ולטובתנו. במשך ההיסטוריה בתקופות שהיתה שכינה שורה בישראל היתה גם להבדיל עבודה זרה שכיחה, אנשים חשו את הנוכחות האלוהית בעולם הגשמי בצורה מאוד עוצמתית, וכאשר לא הקפידו מספיק על הריחוק המתבקש מה' יתברך, על "לא יהיה לך" על "לא תשא" ו"לא תעשה לך פסל וכל תמונה" הנפילה הייתה קשה וכואבת.
ד. תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה.(איוב כו,ז) קל לראות מבחינה גשמית שקיום העולם אפשרי בזכות שמירה מדויקת על איזונים, כמו למשל הטמפרטורה הנפלטת מהשמש, או שמירה מדויקת של מסלול הסיבוב של כדור הארץ סביב השמש, על מהירות התנועה של הכדור, או כמות הכוכבים הנופלים לתוך האטמוספירה בכל שנה, וכיוצא בזה תנאים רבים שאם ישתנה אחד מהם לא נוכל להתקיים. כך גם מבחינה רוחנית, קיום העולם תלוי באיזונים מאוד עדינים שבין קרבת ה' לבין המרחק ממנו. ריחוק גדול ממנו יקפיא למוות כי כל חיותנו ממנו יתברך, אבל גם קרבת השם גדולה תביא להיבלע בתוך האור הגדול. דוד המלך מבקש ומתפלל "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת יְ-הוָה אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית יְ-הוָה כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְ-הוָה וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ."(תהלים כז,ד) למה דוד לא מבקש לשבת בהיכלו של ה', אלא מבקש לשבת בבית ה', ובהיכלו רק לבקר? כי ההיכל קרוב מידי לקודש הקדשים, שם אי אפשר לשהות דרך קבע.
ה. הריחוק מקרב. זאת יודע כל אחד השב ממרחקים אל משפחתו, כל חייל החוזר מהצבא אל אשתו נוות ביתו. הריחוק יוצר געגועים. הוא מה ששרה הרעיה בשיר השירים "בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים." למה הרעיה קוראת לדודה לברוח ממנה? וכי לא בשביל לעורר את האהבה?!
ו. הריחוק יוצר מרחב שותפות. הקב"ה בחר בנו מכל העמים להיות איתו שותפים בתיקון העולם. היכן מתקיימת שותפות? במרחב הפנוי שנמצא בין הצדדים. לדוגמה יש בתלמוד דיון במקרה על "שנים אוחזים בטלית" והחכמים מבררים באיזה מצב יש שותפות של שני האנשים בטלית, ברור לחכמים שאם כל אחד אוחז בחצי מהטלית- אין כאן שותפות אלא שיש לכל אחד את מה שהוא אוחז. אולם כאשר כל אחד מהם אוחז רק בקצה הטלית יש להם שותפות באותו חלק של הטלית שנמצא ביניהם. עקרון זה נכון גם בנוגע ליחסים בין בני זוג, אם בני הזוג יגדירו כל תחום מחייהם מי מהם הוא המחליט וקובע בו אולי הם לא יריבו ביניהם אבל הם יפסידו את מרחב השותפות.
לסיכום, בניית בית המקדש שאנו מצווים בה, הינה תנאי מרכזי להבאת העולם למקומו הנכון ולתיקונו, לבניית קשר נכון ביננו לבין ריבונו של עולם. צריך קשר שיש בו אהבה ויראה שלובים, שיש בו שותפות ביננו לבין ה' יתברך בתיקון העולם. צודקים האומרים שאם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו, צודקים האומרים שאנו מצווים לבנות הבית בידיים ואל לנו לחכות שירד משמים.
בבניין ירושלים ננוחם.