בס"ד לפרשת ויקהל התשפ"ה
פרשת השבוע היא פרשת 'התרמה' ההתרמה הראשונה בהיסטוריה, הייתה בשביל בניית המשכן, היו 2 מיני תורמים, כסף ועבודה, "וַיָּבֹאוּ כׇּל־אִישׁ אֲשֶׁר־נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת־תְּרוּמַת יְ-הֹוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכׇל־עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ׃(שמות לה,כא). השימוש בלשון נדבה דווקא מופיע בהרחבה בתצורות שונות בפרשות המשכן, אבל השימוש בלשון נְשָׂאוֹ לִבּוֹ מופיע רק 3 פעמים, כאן ובשני פסוקים בהמשך הפרשה "וְכׇל־הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחׇכְמָה טָווּ אֶת־הָעִזִּים׃"(שמות לה,כו) "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל־בְּצַלְאֵל וְאֶל־אׇהֳלִיאָב וְאֶל כׇּל־אִישׁ חֲכַם־לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְ-הֹוָה חׇכְמָה בְּלִבּוֹ כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקׇרְבָה אֶל־הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ׃"(שמות לו,ב) לדעת הרמב"ן נשאו ליבו אלו בעלי המלאכה האומנים שהתנדבו למלאכת בניית המשכן. ונָדְבָה רוּחוֹ הוא זה שהביא את התרומות הכלכליות למשכן.
מי שנְשָׂאוֹ לִבּוֹ ניגש לעשות מלאכה בבניית המשכן ומי שנָדְבָה רוּחוֹ הביא תרומה למשכן.
שאלה: לכאורה הרי מי שנשאו ליבו מקביל למי שגבה ליבו או רם ליבו ואלו ביטויים שליליים בדר כלל? המלך עוזיהו, למשל, מתואר כמי שגבה לבו ולכן הוא הוא הרשה לעצמו לגשת להקטיר קטורת במקדש דבר האסור לאדם שאינו כהן, בעקבות מעשה זה הוא נהיה מצורע במצחו.(דה"י ב כו,טז) וכן מתואר חזקיהו המלך שלא הודה לה' יתברך על הנס הגדול שעשה לו כנגד צבא סנחריב כי גבה ליבו.(דה"י ב לב כה)
אבל באמת יש גם גבה לב חיובי, הדוגמה לכך בתנ"ך היא - יהושפט המלך שעליו נאמר "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי יְ-הֹוָה וְעוֹד הֵסִיר אֶת־הַבָּמוֹת וְאֶת־הָאֲשֵׁרִים מִיהוּדָה׃"(דה"י ב יז,ו) כאן הפסוק תיאר במפורש שגבהות ליבו היתה חיובית, מתוך אותה גבהות לב הוא התחזק בדרכו, על ידי כך הצליח להסיר את הבמות מממלכת יהודה. למדנו מהתיאור של יהושפט שיכולה להיות גם התנשאות חיובית כאשר היא "בדרכי השם"
בחזרה לעושי המלאכה במשכן, למה כאן היתה נצרכת אותה גבהות/נשיאות לב?
עונה על כך הרמב"ן בפירושו "וְטַעַם אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ, לְקָרְבָה אֶל הַמְּלָאכָה, כִּי לֹא הָיָה בָּהֶם שֶׁלָּמַד אֶת הַמְּלָאכוֹת הָאֵלֶּה מִמְּלַמֵּד, אוֹ מִי שֶׁאִמֵּן בָּהֶן יָדָיו כְּלָל, אֲבָל מָצָא בְּטִבְעוֹ שֶׁיֵּדַע לַעֲשׂוֹת כֵּן, וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה' (דה"ב יז ו) לָבֹא לִפְנֵי מֹשֶׁה לֵאמֹר לוֹ אֲנִי אֶעֱשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אֲדֹנִי דּוֹבֵר."
לפי הסבר זה היתה נצרכת איזו התנשאות של האנשים לגשת למלאכה, היה צריך איזה רגש טוב של גאווה, לאף אחד מהם אין תואר או ניסיון במלאכות כאלו.
נקודה חשובה מדגיש כאן הרמב"ן "אֲבָל מָצָא בְּטִבְעוֹ שֶׁיֵּדַע לַעֲשׂוֹת כֵּן" ההתנשאות הזו ביטאה איזו הרגשה פנימית באותם אנשים שהם מסוגלים לכך.
איפה זה פוגש אותנו בחיים שלנו, מתי אנו צריכים להתנשא ולמנות את עצמנו למשימה?
הרמב"ן תיאר כאן "מצא בטבעו" שזו איזו הרגשה פנימית בקרבנו שאנו יכול נוכל למשימה, אבל קשה לדייק בהרגשות כאלה. חז"ל בפרקי אבות אמרו "בִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים,הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ " . יש בהדרכה זו לעזור לנו לברר לעצמנו האם אנו נמצאים במצב שיש לנו להתנשא או לא. כאשר אנו נמצאים במציאות שאנו רואים שנצרכת בה פעולה מסוימת ואין מי שניגש למלאכה, כדאי לנו להקשיב לקול הפנימי שבנו, לבחון אם גם אנו שומעים קול בתוכנו בדומה לבוני המשכן. וכך מבאר ה'תפארת ישראל' את דברי המשנה "השתדל להיות איש: כשיראה הדור פרוץ מרובה על העומד בפרץ, ומרגיש בנפשו כי רוח ה' נוססה בו ויחל לפעמו. יתחזק בה' ויבטח בעזרתו לעמוד בראש ולהתאמץ בדבר ה', לכוף התועים ללכת בדרך ישרה"
יש לנו ללמוד מהמתנשאים למלאכת המשכן להתנהגותנו בחיי היום יום, כאשר ישנה איזו מצוה, איזה מעשה טוב העומד לפיתחנו, במצב זה אסור לנו להדר במידת הענווה, לומר מי אני ומה אני, אלא להתנשא בליבנו, לאמץ לרגע את מידת ההתנשאות כדי לגשת למשימה/למצוה בכל העוז המרץ ובטחון בה' שיעזור לנו במשימה. ואפשר שזו כוונת הפסוק "וירא כי אין איש" - משה רבינו ראה שאין איש המתעורר לעצור את המצרי המכה. אחריה נוכל לחזור למידת הענוה ולומר לעצמנו, בלי עזרת השם בודאי שלא היינו יכולים לעמוד במשימה.
כיוון מבט נוסף על המתנשאים, חז"ל לימדו אותנו שהארון וכן שאר כלי המשכן היה נושא את נושאיו. לעין היה נראה שהם נושאים אותו אבל באמת הדבר היה הפוך. על פי זה נראה לומר שגם האנשים שהתנדבו למלאכת המשכן,העיסוק בבניית משכן לריבונו של עולם כל כך היה מרומם, וזהו שאמרה התורה נשאו ליבו. לא גאוה אנושית פסולה אלא דוקא הרגשת קרבת ה' המחיה כל בלב האנשים.