בס"ד לפרשת ויקרא התשפ"ה
כיצד הביטוי "סמכוני באשישות" הלקוח משיר השירים קשור לפרשה?
מובא בפרשה בנוגע לעבודת הכהנים במשכן "וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל־הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל־הָאֵשׁ"(ויקרא א ז)
מובא בתלמוד ובמדרשים שאף על פי שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, ומובא שזו הסיבה שנדב ואביהו הביאו מעצמם אש אלא שטעו בזה שהם הורו הלכה בפני רבם.
כמובן הדבר מעורר שאלה, מדוע אם האש יורדת מן השמים אנו צריכים להביא אש משלנו?
מובא בילקוט שמעוני " ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח אף על פי שהאש יורדת מן השמים מצוה ליתן אש מן ההדיוט. אש שירדה בימי משה לא נסתלקה ממזבח הנחשת עד שבאו לבית עולמים. אש שירדה בימי שלמה לא נסתלק ממזבח העולה עד שנסתלקה בימי מנשה."(ילק"ש תמד)
ובכן הילקוט שמעוני מספר לנו שלא כל יום ירדה אש חדשה מן השמים אלא אותה אש שירדה בימי משה החזיקה מעמד במשכן עד שנבנה בית המקדש בימי שלמה, ואז ירדה אש חדשה מן השמים למזבח בבית המקדש והיא החזיקה עד ימי מנשה המלך.
אז אם כן מה החידוש בדברי חז"ל שמצוה להביא מן ההדיוט, הלא אש מלמעלה לא יורדת כל יום מחדש אז בטח שצריכים הכהנים להביא עצים ולתחזק את האש הקבועה לבל תכבה?
אלא שחז"ל לא הבינו כך את הדבר, האש שירדה בימי משה והמשיכה 480 שנה עד ימי שלמה, היה בה משהו מיוחד אפילו שנשארה קבועה במשכן, זו לא אותה האש כמו אש של בשר ודם זו אש אחרת שמימית. ואכן כשהמלך קלקל את דרכו אז הפסיקה אותה אש מן השמים לשרות במקדש.
אם כן חזרה שאלתנו למקומה, למה להביא אש משלנו אם כבר יש אש משמים? מובא "בַּמִּדְרָשׁ פָּרָשַׁת בְּהַעֲלֹתְךָ (תנחומא ו): מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אוֹהֵב. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: תֵּדַע שֶׁאֶצְלְךָ אֲנִי סוֹעֵד, לֵךְ הַתְקֵן לִי. הָלַךְ אוֹהֲבוֹ וְהִתְקִין מִטָּה שֶׁל הֶדְיוֹט, מְנוֹרָה שֶׁל הֶדְיוֹט. כֵּיוָן שֶׁבָּא הַמֶּלֶךְ בָּאוּ עִמּוֹ שַׁמָּשִׁין, סִבְּבוּ מִכָּאן וּמִכָּאן מְנוֹרוֹת שֶׁל זָהָב לְפָנָיו. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה אוֹהֲבוֹ אֶת כָּל הַכָּבוֹד הִתְבַּיֵּשׁ וְהִטְמִין כָּל מַה שֶּׁהִתְקִין לוֹ. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: לֹא אָמַרְתִּי לְךָ שֶׁאֶצְלְךָ אֲנִי סוֹעֵד וְכוּ'. אָמַר לוֹ אוֹהֲבוֹ: רָאִיתִי אֶת כָּל הַכָּבוֹד הַזֶּה וְכוּ'. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: חַיֶּיךָ, שֶׁאֲנִי פּוֹסֵל אֶת כָּל כֵּלַי שֶׁהֵבֵאתִי, וּבִשְׁבִיל אַהֲבָתְךָ אֵינִי מִשְׁתַּמֵּשׁ אֶלָּא בְּשֶׁלְּךָ." מבאר על פי המדרש הפרשת דרכים שהקב"ה בגודל אהבתו אלינו רוצה דוקא את האש שלנו במשכן אפילו שיש לו את האש שלו.
אבל עדין צריך להבין, אם כל חפצו באש שלנו ותו לא למה גם ירדה אש מן השמים? על כורחנו אנו חייבים לומר שיש כאן מפגש אשישות, הקב"ה בא עם האש הגדולה שלו, עם האהבה אלינו והוא מצפה לפגוש את האש שלנו שתבוא כנגדה.
כותב הרמ"א בספרו (תורת העולה ח"ג פ"ב), "צריך שיתעורר האדם להתלהב באש הדיוט, ואז יורד שלהבת י"ה משמים." ברור שהשם יכול להוריד אש משמים גם ללא ההתעוררות שלנו, אבל זה לא הסיפור, השם רוצה שאנו נהיה שותפים פעילים בקשר. השם רוצה לפגוש את האש שלנו העולה למעלה.
אמנם אנו יודעים בעונינו שאף האש שלנו היא לא באמת ממש שלנו כי באמת אין לנו אש עצמאית, לכן גם את ההתלהבות שלנו בעבודת השם אנו צריכים להתפלל עליה שהשם יסייע לנו להשיג התלהבות בעבודתו יתברך. ובכן הדרך להשיג זאת הינה לרצות,להתפלל על כך ולדעת בענוה שכל האש שלנו הינה מתנה משמים.
על הפסוק בשיר השירים, שיר האהבה בין ישראל לריבונו של עולם, בו קוראת הרעיה "סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי־חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי׃"(שיר השירים ב,ה)
אומר המדרש "סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת, בִּשְׁתֵּי אִשּׁוֹת, בְּאֵשׁ שֶׁל מַעְלָה וּבְאֵשׁ שֶׁל מַטָּה. דָּבָר אַחֵר, סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת, בִּשְׁתֵּי אִשּׁוֹת, תּוֹרָה בִּכְתָב וְתוֹרָה בְּפֶה."(שיר השירים רבה)
כנסת ישראל אומרת אני צריכה שתי אישות כדי שהאהבה ביני לבין דודי תוכל להתמיד ולהתקיים- אש של בשר ודם ואש של מעלה. גם התשובה השניה במדרש- תורה שבכתב ותורה בעל פה, מבטאת את אותה סמביוזה מבוקשת שבין ה' יתברך לבין עם ישראל.
הכהנים בבית המקדש בהבאת האש הפיחו אש בכל ליבות ישראל אש של אהבה לה' יתברך והיא פגשה את אש האהבה של ה' אלינו.