בס"ד פסח התשפ"ה
לכאורה השאלה כלל לא לענין, כל אחד יודע שאנו אמורים לאכול מצות במשך כל ימי חג המצות, דהיינו במשך שבעה ימים. זה נכון אבל יש לנו בעיה קטנה, בפסוק אחד בתורה נאמר רק ששה ימים שנאכל מצות, וכך כתוב "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַי-הֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה׃"(דברים טז,ח)
ממנו נשמע שביום שביעי של פסח אנו לא אמורים לאכול מצות. התלמוד לומד מפסוק זה שאכילת מצות בשביעי של פסח הינה רשות, וכיוון שבשביעי של פסח זו רשות הרי שממילא בכל שאר ימי הפסח מלבד היום הראשון זו באמת גם רשות ולא חובה. וכיצד יש להבין את הפסוקים שבהם נאמר ששבעת ימים נאכל מצות כגון "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ"(שמות יב טו ובעוד מקומות)? כאמירה של רשות, אם תרצו לאכול לחם, כיוון שאסור לאכול חמץ לכן תאכלו מצות.
פשט הפסוק מקשר את אכילת המצות עם היות היום השביעי עצרת לה', מה הקשר ביניהם? עוד יש להתבונן מדוע אומר כאן משה רבנו לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה על היום השביעי של פסח, הלא בימים טובים מותרת מלאכה אם הינה מלאכת אוכל נפש ורק אסורה 'מלאכת עבודה', לעומת השבת שבה אסורה כל מלאכה? עוד יש להתבונן במה זכה שביעי של פסח שמשה יקרא לו עֲצֶרֶת לַי-הֹוָה אֱלֹהֶיךָ ביטוי שלא נאמר על אף יום טוב אחר?
רבי צדוק הכהן מלובלין מבאר שאכילת המצה נועדה לאזן את אכילת הפסח. "דענין מצות פסח הוא שמתברר שהשי"ת עומד על הפסח והוא מפורש לעין ישראל שמלך מלכי המלכים עומד עליו, ומזה יכול האדם ח"ו להשיג גאוה" ובאכילת המצה אנו ממעטים עצמנו "היינו שידע שהכל מהשי"ת שכן מורה לחם עני."(פרי צדיק לפסח מב) ואכילת המצה ביום טוב ראשון של פסח מועילה לנו לכל ימי הפסח להפנים שהכל מאת השם יתברך, רק עלינו להישמר מאכילת החמץ והשאור שהם מבטאים את הגאווה הפכה של המצה. אמנם יש לנו מצוה לאכול סעודה על הפת בשביעי של פסח וכיוון שהמצה הינה הפת שלנו בפסח ממילא יש מצוה באכילת המצה מצד שהיא הפת שלנו בחג זה.
חז"ל (דעת רבי יהושע פסחים סח) למדו מכך שכאן נאמר "עֲצֶרֶת לַי-הֹוָה אֱלֹהֶיךָ" ובשמיני עצרת נאמר "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם" שהחגים צריכים להיות חציים לה' וחציים לנו, הכוונה בפשיטות לומר לנו להקדיש בהם חצי מהזמן לעניינים שבקדושה: תפילות, זמירות ולימוד תורה, וחציים לשמוח במאכל ומשתה וכיוצא בזה. עדיין יש להתבונן מדוע נבחר דוקא שביעי של פסח להיות מקור הלימוד לכך שהחגים צריכים להיות חציים לה' יתברך?
הנה ככלל פסח הינו הרגל שבו ניכר יותר פועל וחסד ה' עלינו ובמיוחד בשביעי של פסח שבו ראו כל ישראל על ים סוף את השגחת ה' העצומה. את ההצלה שלנו מחד והעונש למצרים מאידך. לכן גם היה כה קשה למשה להסיע את בני ישראל מים סוף להמשך המסע. וזה שאמרו חז"ל שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, קרי אפילו הפחותים שבציבור זכו לחוות את חסדי השם עלינו כמו שלא היה בשום דור אחר.
בנוסף, יש לפסח גם קשר מיוחד מאוד עם השבת. התורה קוראת ליום טוב ראשון של פסח שבת, ואנו מציינים בשמירת השבת לא רק את המנוחה ביום השביעי לבריאת העולם אלא אף את יציאת מצרים,"זכר ליציאת מצרים", הנה גם שביעי של פסח יש לו יחס מיוחד לשבת שבו נאמר "לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה" שהוא ביטוי קרוב לזה שנאמר בנוגע לשבת "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַי-הוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה"(שמות כ ט). אמנם החילוק עדין קיים, בשבת אסורה כל מלאכה ואילו בשביעי של פסח אסורה מלאכה, ממילא למדנו שישנה מלאכה שכן מותרת, והיא מלאכת אוכל נפש המותרת בחגים.
למדנו ששביעי של פסח יום מיוחד מאוד המסוגל ללימוד והפנמה שהשם איתנו בכל מצב "עֲצֶרֶת לַי-הֹוָה אֱלֹהֶיךָ" וכל המלאכות שנדמה לנו שאנו עושים בעולם אינם אלא פועל השם יתברך ולכן נאמר "לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה", ובכלל כל הטבע שנראה לנו בדרך כלל משהו מאוד קבוע וטבוע, זה נכון אמנם בנוגע למצרים אבל ישראל מעל המזל והטבע ולכן אנו טובים בלחשוב מחוץ לכופסאות. לכן אם לא בגלל שהחמץ אסור ביום זה לא היינו זקוקים לאכול מצה בשביעי של פסח, כי כל היום הזה מזכיר לנו שהכל פועל השם יתברך גם מה שלכאורה בני האדם עושים ופועלים. כידוע השם פועל איתנו כפי מעשינו אנו, כך כאשר אנו היינו מוכנים להיכנס לתוך הים ולהתמודד איתו, גם זכינו לראות את השם יתברך "נכנס לים" להציל אותנו.
שנזכה בע"ה ביום המיוחד הזה שיבקעו לנו כל מימי העולם, שנראה את השגחת השם עלינו, שנזכה לראות את כל השבויים והחטופים בני חורין ואת כל אויבינו טובעים.