בס"ד לפרשת במדבר התשפ"ה
הנה על פי הפשט ספר בראשית ושמות הינם ספרים שנעים על ציר הזמן, יש בהם סדר כרונולוגי. (יש בהם לעיתים פסוקים שכנראה שמשה רבנו הכניס מאוחר יותר, כי התורה נכתבה על ידי משה רבנו מאות שנים אחרי התרחשות המאורעות, ואז חלק מהאירועים קבלו מבט אחר ממקום של עם ישראל, כגון המשפט "עַל־כֵּן לֹא־יֹאכְלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל־כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (בראשית לב,לג), אבל ככלל הם מסודרים לפי סדר הזמנים). ספר ויקרא הוא לא ספר כרונולוגי, הוא מעל לזמן. ספר במדבר חוזר להיות ספר כרונולוגי אבל עם "שיבושים" מֻבְנים בנוגע לציר הזמן. מהם למדו חכמי ישראל את הכלל - "אין מוקדם ומאוחר בתורה".
יש להתבונן מדוע כך סודר ספר במדבר? ומה המשמעות העמוקה של הכלל הזה המדובר? האם הכלל הזה גם יכול להסביר לנו כמה סיפורים וענינים בספר?
ובכן המקור אולי הכי ברור לכלל זה הוא שספר במדבר פותח בתאריך - "באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים". ואילו בפרשת בהעלותך בהמשך הספר מובא ציווי על עשיית הפסח והתאריך המובא שם הוא החודש הראשון לשנה השנית,כמה ימים לפני חג הפסח.
ראשית, הלימוד של "אין מוקדם ומאוחר בתורה" הוא לא אומר שאין סדר בתורה, שלא חשוב הסדר וכיוצא בזה. להיפך, האמירה הזו באה לומר לנו שהסדר בתורה מאוד מדויק ופעמים שהתורה סודרה על פי סדר אחר מזה הכרונולוגי. לכן גם לימד אותנו רבי עקיבא שיש לדרוש סמיכות פרשיות בתורה וללמוד מהסדר. כי אם הספר היה תמיד רק כרונולוגי, יתכן ששני נושאים הובאו בתורה בסמיכות פשוט כי כך הם קרו אבל אין לכך משמעות עמוקה, ולא היא - התורה מסודרת ומדויקת להפליא, זהו הלימוד היסודי.
יותר מכך, האמירה הזו מלמדת אותנו שיש לתורה מעלה שמעל לזמן, התורה נקראת בין השאר "חיי עולם". הבנה זו מתחברת ליסוד "הכל צפוי והרשות נתונה" לא רק במובן שיש לאדם חופש בחירה ובשמים כבר ידוע מראש מה הוא יבחר. אלא שגם כך התורה נמסרה לנו, לדוגמא בקשת בנות צלפחד לקבל נחלה בארץ חשפה את דיני הירושה והנחלה של בנות ישראל,ז"א התורה חיכתה ולא אמרה את ההלכה כדי לתת לבנות צלפחד את הזכות שהלכה זו תילמד מתוך שאלתן. וכן ההלכה שהבועל ארמית קנאים פוגעים בו, לא נאמרה בתורה עד למעשה של זמרי בן סלוא, והריגתו בידי פנחס הכהן.
בעצם כל ספר במדבר הוא ספר האין מוקדם ומאוחר בתורה. לאחר שספר ויקרא הסתיים באמירה הברורה "אֵלֶּה הַמִּצְוֺת אֲשֶׁר צִוָּה יְ-הֹוָה אֶת־מֹשֶׁה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי׃ "(ויקרא כז,לד) פסוק שמשמעותו - התורה נחתמה סופית בהר סיני. אכן מפסוק זה למדו חז"ל שאין נביא רשאי לחדש דבר בתורה. אז אם נחתמה התורה כיצד זה שיש עוד שני ספרים גדושים בתורה לאחר הפסוק החותם את התורה? התשובה ברורה, כל הדינים והאמירות המופיעות בספר במדבר הינן חלק מהתורה-תורה מסיני. אלא שאנו נחשפנו אליהם בעקבות האירועים השונים,מכיוון ש - אין מוקדם ומאוחר בתורה -הם כלולים בתורה שניתנה מסיני.
(ומה התשובה לספר דברים? ובכן רוב ספר דברים הינו דברי סיכומים תוכחות וחיזוקים של משה רבנו לעם ישראל, גם כל ההלכות המופיעות לראשונה בספר זה, אין הכוונה לציווים חדשים שנאמרו באותו הזמן, אלא עם ישראל כבר הצטווה בהם בע"פ מסיני, ובתורה הכתובה הם רק עכשיו מופיעים לראשונה מפיו של משה)
הבה נעלה קומה נוספת בהבנת הנושא, אם בעולם הגשם הכלל הוא שאת הנעשה אין להשיב,בבחינת "כְתָב אֲשֶׁר־נִכְתָּב בְּשֵׁם־הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב׃"(אסתר ח,ח) הרי שבעולם התורה-אין מוקדם ומאוחר! ישנן פעולות שפועלות אחורה בזמן, בבחינת "ברא מזכה אבא". כך מסופר בפרשת בהעלותך על אותם שהיו טמאים בחג הפסח ולכן לא יכלו לעשות את הפסח. הם פונים למשה רבנו ומבקשים עצה "וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת־קׇרְבַּן יְ-הֹוָה בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃"(במדבר ט,ז) זו בדיוק הפרשה שברור מהפסוקים שהיא לא במקומה מבחינה כרונולוגית ובה נלמד שיש מקצה נוסף,שיש מועד ב' לקרבן הפסח. למרות שעבר זמנו והרכבת כבר יצאה מהתחנה, וכיצד אפשר עוד לעלות עליה? התגלה שכן אפשר. בעצם גם כל יסוד התשובה בנוי על כך שאפשר לפעול אחורה בזמן ולתקן חטאים ועבירות מהעבר. לכן גם נכונה האמירה בשיר השירים "גְּמָלַתְהוּ טוֹב וְלֹא־רָע כֹּל יְמֵי חַיֶּיהָ׃" למרות שעם ישראל עשה לכאורה הרבה "צרות" לקב"ה בדרך,אלא שמכיוון שאין מוקדם ומאוחר בתורה, אז בסוף כשנהיה כולנו כבר מאוד יפים וצדיקים תתקבל תמונה מרהיבה שתאיר באור נפלא את כל קורות עמנו, גם את החלקים הנראים פחות יפים.
יותר מכך אומר שלמה המלך "דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד׃" מבארים חז"ל "נתנו מרועה אחד כל מה שדברו הנביאים וכל חכמי הדורות כלם נאמרו למשה בסיני שהוא מרועה אחד."(מדרש לקח טוב על הפסוק). המשמעות היא שיכולים חכמי הדורות לחדש חידושים נפלאים בתורה שאפילו משה רבינו כשישמע אותם יתרגש מהחידוש שהוא לא מכיר, ובכל זאת גם חידוש זה נמסר למשה בסיני. ועל זה מכוונת הברכה שאנו מברכים על התורה "ברוך אתה ה' נותן התורה" בזמן הווה, כי אנו היום בהווה ממשיכים לקבל את התורה שניתנה כבר כולה בסיני-אין מוקדם ומאוחר בתורה!