בס"ד לפרשת בהעלותך התשפ"ה
הפרשה פותחת בנושא המנורה וכך אומרת "וַיְדַבֵּר יְ-הֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת־הַנֵּרֹת אֶל־מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת׃ וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל־מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-הֹוָה אֶת־מֹשֶׁה׃ וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד־יְרֵכָהּ עַד־פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה יְ-הֹוָה אֶת־מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת־הַמְּנֹרָה׃"(במדבר ח א-ד)
במנורה מופיע ביטוי חריג ביחס לשאר הכלים, ומצוין שהיא נעשתה כמראה אשר הראה ה' את משה, כמשמעות לקושי המיוחד לעשותה. לכן המדרש אף מציין שהתקשה משה בעשייתה. ואפילו לאחר שה' הראה את מראה המנורה למשה, עדיין הוא לא ידע כיצד לעשותה, כך שהוא השליך את המנורה לאש והמנורה יצאה בדרך ניסית. למרות זאת התורה טורחת לבאר את חלקו של משה, מבחינה מעשית מבאר המהר"ל, שמשה השתתף בעשיה, ואחרי שזרק את הזהב לאש הכה על הזהב כשהוא באש כפי הציור שה' הראה לו, כך שגם משה נחשב כמי שעשה אותה, וגם היא נעשתה בדרך נס.
תפקידה של המנורה, להיות מקור האור במשכן. היא מבטאת את העובדה שה' מאיר לעולם כולו וליושביו, "בהילו נרו עלי ראשי". החלונות בבית המקדש היו רחבים מבפנים וצרים מבחוץ, הפוך ממה שהיו נוהגים לעשות, כדי להפיץ את האור של המנורה הטהורה לכל העולם. ספר מגלה עמוקות מבאר שהתורה חוזרת 4 פעמים על ציווי המנורה כדי לרמוז על ארבעת העולמות שמקבלים את אורם מאת ה'-ואלו הם: אצילות, בריאה, יצירה, ועשיה. מזה מובן שתיאור המנורה כאן הינו כנגד העולם הנמוך ביותר שהוא עולם העשיה. זה מתאים לכך שחומש במדבר מתמקד ברובו בעולם העשיה, ולכן אף עוסק בהדרכת התורה בנוגע לסיבוכי החיים. פרשת בהעלותך העוסקת בתחילתה בהכנות האחרונות לפני היציאה למסע, פותחת במנורה שהיא ביטוי לשכינה - להארה האלוהית המלוה אותנו בעולם העשיה. התורה אף מדברת על העלאת הנרות ולא על הדלקתם, כמו שמסביר אור החיים הקדוש שיש דין מיוחד במנורה שבכל יום היו מורידים את הנרות מהמנורה מסדרים אותם ומעלים אותם מחדש. זה נחשב כאילו בעצם כל יום מפרקים ומחדשים את המנורה, ומה שאומר הכתוב שהיא עשויה מקשה אחת, הרי זה רק מירכה ועד פרחה, אבל הנרות עצמם הינם חלקים נפרדים.
התחדשות יום יומית זו שישנה במנורה מבטאת הן את ההתחדשות שאנו צריכים שתהיה לנו בעבודת השם "כל יום יהיו בעיניך כחדשים", והן את הנשמה הטהורה שהשם נתן לנו המתחדשת מידי יום, כמאמר הפיוט אודה לאל "ימצאוה מחודשת תמיד בבוקר בבוקר". הקושי של משה לעשות את המנורה גם מבטא את הקושי שלנו להשיג השגה בנשמה שלנו. מפאת רוחניותה הגבוהה אין לנו בה כמעט השגה. והקשר שלנו איתה היא כמו הקשר של משה עם המנורה, היא נקראת על שמנו, למרות שקיומה הוא ניסי, והחלק שלנו הוא רק להתעסק בה קצת בתוך האש.
ברמה הלאומית המנורה כנגד הנבואה. (הארון כנגד החכמה, השולחן כנגד המלוכה, והמזבח כנגד הכהונה) גם הנבואה נובעת מלמעלה, הנביא צריך להיות כלי טהור על מנת שיוכל לקבל אותה ויש לו גם השפעה על צורת ההופעה של הנבואה כאן, אבל התוכן שלה לא בשליטתו של הנביא היא מתחדשת בשמים. הנבואה גם מחדשת אורות בארץ, היא יכולה בהוראת שעה להכתיב התנהגות שלא על פי הכללים הרגילים של התורה.
למנורה בשונה משאר הכלים לא היה זר זהב סביב. חז"ל מציינים שהזר כמו גדר מבטא את השמירה שהם צריכים, את הזהירות ושיקול הדעת שאנו צריכים להפעיל. ברמה הלאומית אנו מבינים שהחכמים צריכים להיזהר בדבריהם. המלכים צריכים שמירה בכל המובנים והכהנים צריכים שמירה מהטומאה ועוד דינים שונים. לעומת זאת הנבואה הינה דבר השם ואין לנביא זכות בחירה אם לומר את הנבואה או לא, זהו דבר השם הבוקע את כל הרקיעים. ברמה האישית גם כן אנו לא יכולים לפגום בנשמה שלנו ולכן כביכול אין משמעות לשמירה עליה.לעומת הגוף והנפש, שאנו חייבים להקפיד הרבה בשמירה עליהם, שלא ינזקו, ולא יתקלקלו, כמו שכתוב ושמור נפשך מאד, ונשמרתם מאד לנפשותכם.
כמו הרצון לשמוע נבואה, אנו גם משתוקקים ללמוד להקשיב מה הנשמה שלנו רוצה מאיתנו.
שנזכה לראות בקרוב בחזרת הנבואה,
מי יתן כל עם ה' נביאים, לחזור להעלות את הנרות בבית המקדש, ולזכות שהנשמה תאיר את דרכנו.
בס"ד לפרשת בהעלותך התשפ"ה