בס"ד לפרשת קורח התשפ"ה
ללא ספק, הנושא המרכזי בפרשה הוא המחלוקת, הסיפור המכונן של קורח ועדתו. ואילו את הנושא המרכזי שעומד בבסיס סוגיית המחלוקת ניתן להגדיר כשאלת 'האחד והיחיד', זאת אומרת, היכן נכון החיבור, ומתי דוקא צריך הבדלה? מתי לראות מולנו את האנשים כיחידים, ואיפה לראותם כקהל, ובכלל מהי הדרך היותר טובה להצלחה, האם דרך היחיד, או שעדיפה דרך היחד? ישנו מתח מתמיד, בין היחס לאדם הפרטי, לבין היותו איבר של הכלל.
כאשר קורח מקהיל את העדה כנגד משה ואהרן, והמחלוקת מתפרצת, אומר הקב"ה למשה ואהרן "הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע" דבריו של ה' נראים סתומים, הוא לא אומר מפורשות למשה מי אמור להבדל ומאיזו עדה שהולכת להיענש, האם העדה הכוונה לקורח ועדתו, לכל אותם שקורח הקהיל כנגד משה ואהרן או כל עם ישראל ,אותם שנגזרה עליהם המיתה במדבר? התגובה של משה ואהרן היתה זאת:
"וַיִּפְּלוּ עַל־פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכׇל־בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כׇּל־הָעֵדָה תִּקְצֹף"
מדבריהם נשמע שהם הבינו שהקצף יצא על כל העם ולכן הם מגיבים כך. המדרש מתאר את הויכוח בין ה' למשה ואהרן כך:
"וַיֹּאמְרוּ (במדבר טז, כב), אָמְרוּ לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁמָּרְדָה עָלָיו מְדִינָה וְעָמְדוּ וְקִלְּלוּ אֶת הַמֶּלֶךְ אוֹ שְׁלוּחָיו עֲשָׂרָה אוֹ עֶשְׂרִים מֵהֶם, מְשַׁלֵּחַ שָׁם לִגְיוֹנוֹתָיו וְעוֹשֶׂה בָּם אַנְדְּרוֹלוֹמוֹסְיָא וְהוֹרֵג הַטּוֹבִים עִם הָרָעִים, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר בָּהֶם מִי מָרַד וּמִי לֹא מָרַד, מִי כִּבֵּד אֶת הַמֶּלֶךְ וּמִי קִלֵּל, אֲבָל אַתָּה הַיּוֹדֵע מַחְשְׁבוֹתָיו שֶׁל אָדָם וּמַה שֶּׁהַלְּבָבוֹת וְהַכְּלָיוֹת יוֹעֲצוֹת, וְיִצְרֵי בְּרִיּוֹתֶיךָ אַתָּה מֵבִין, וְאַתָּה יוֹדֵעַ מִי חָטָא וּמִי לֹא חָטָא, מִי מָרַד וּמִי לֹא מָרַד, אַתָּה יוֹדֵעַ רוּחַ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם, לְכָךְ נֶאֱמַר (במדבר טז, כב): אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָפֶה אֲמַרְתֶּם, אֲנִי מוֹדִיעַ מִי חָטָא וּמִי לֹא חָטָא."
אלא שהסבר זה של המדרש מעורר תהיה, ואם הם לא היו טוענים כלפי שמים טענה זו, וכי ה' היה מעניש את כל העם?! ומה עם החפים מפשע? האם משה ואהרן צריכים לחדש לשופט כל הארץ שאין זה מוסרי להעניש את כל העם בחטאי היחיד?! ולאידך גיסא, לשם מה להרחיק את העדה מעל למשכן קורח, וכי יש לה' מעצור להפרע רק מהרשעים בכל מקום שהם מבלי שיצטרכו עם ישראל להתרחק משם?
לכן נראה בפשיטות שהציווי להרחיק את העם מֵעַל אׇהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה, נועדה ליצור את התנאים המתאימים לכך שיענשו רק אותם רשעים ולא כל עם ישראל. עם הרוצה לא להענש בחטאי היחידים חייב להבדל מהם ואז תהיה נכונה הטענה של משה ואהרן "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כׇּל־הָעֵדָה תִּקְצֹף", אם לא כן העם בכללותו מושפע מהרשעים וכן יענש בגינם. נמצא שזו בדיוק ההגדרה מי שיך לעונש ומי לא, השייך לא נבדל מאהלי הרשעים, אך מי שלא שייך הוא עצמו מבדיל את עצמו מהם.
דוגמא טובה לזה תהיה מחלה מדבקת - מגפה בה אם לא תעשה חציצה בין החולים לבריאים הרי שרבים וטובים עלולים גם להדבק ולחלות.
מה יותר נכון וטוב לנו, שכל אחד ישא באחריות רק לחטאים שלו, או שיעשו לנו חשבון קולקטיבי? אני כבר שומע את כולכם עונים במקהלה שכל אחד ישא בתוצאות מעשיו הפרטיים שלו. אבל אם השאלה הפוכה, מה עדיף לנו שכל אחד יגיע לקו הסיום, לתיקון שלו לבד, או שנוכל להחשב כיחידה אחת שיש לה משימה משותפת ועבודת צוות נגיע לקו הסיום? כאן אני כבר שומע מקהלה אחרת. כי אנו מבינים שקשה מאוד להצליח במשימה לבד, וכח הערבות ההדדית שבנו הוא הכרחי כדי שנצליח להביא את ארצנו ואת העולם הזה להיות גן עדן.
אכן אנו פוגשים בפרשה את תשובת המשקל לאותה הבדלות לאותה הפרדת קהילות שנזקה בצידה גם אם יש לה תועלת קצרת טווח, העם אכן נבדל מקורח ועדתו אבל גם הדיבוק למנהיגים הצדיקים למשה ואהרן התרופף, העם התלונן כלפיהם והמגפה החלה להתפשט במחנה. אז שולח משה את אהרן הכהן עם הקטורת לתוך המחנה, "וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיָּרׇץ אֶל־תּוֹךְ הַקָּהָל וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם וַיִּתֵּן אֶת־הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל־הָעָם׃ וַיַּעֲמֹד בֵּין־הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה׃" אהרן הכהן-סמל השלום והאחוה בישראל רץ פנימה עם סמל האחדות והחיבור, הקטורת המקשרת והמטהרת את הריח הרע היוצא מהחלבנה על ידי חיבורה לכל הריחות הטובים של שאר הבסמים.
אפשר לסכם את זה כך, הדרך הטובה לצלוח את המשימה, להיות בערבות כלפי כלל ישראל ובמיוחד כלפי הצדיקים מחד, ומאידך להבדל מהכוחות הרעים בעלי המחלוקת, לשון הרע, שנאת ישראל ואלוהיו. וגם בעשותנו מצוות ומעש"ט לקיימם בשם כל ישראל, ואילו חלילה נפלנו, לא ליפול בשם כל ישראל.
אַשְׁרֵי־הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב׃ כִּי אִם־בְּתוֹרַת יְ-הֹוָה חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה׃ וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל־פַּלְגֵי־מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא־יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ׃ לֹא־כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם־כַּמֹּץ אֲשֶׁר־תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ׃ עַל־כֵּן לֹא־יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים׃ כִּי־יוֹדֵעַ יְ-הֹוָה דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד׃ (תהלים א)