בס"ד לפרשת בלק התשפ"ה
ישנה אמירה המפורסמת של חז"ל: "בַּדֶּרֶךְ שֶׁאָדָם רוֹצֶה לֵילֵךְ בָּהּ – מוֹלִיכִין אוֹתוֹ". אמירה זו, שמקורה בתלמוד במסכת מכות (י ע"ב), נלמדת מן התורה, הנביאים והכתובים:
"אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב הוּנָא, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַנְּבִיאִים וּמִן הַכְּתוּבִים – בַּדֶּרֶךְ שֶׁאָדָם רוֹצֶה לֵילֵךְ בָּהּ – מוֹלִיכִין אוֹתוֹ. מִן הַתּוֹרָה, דִּכְתִיב: ״לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם״, וּכְתִיב: ״קוּם לֵךְ אִתָּם״. מִן הַנְּבִיאִים – דִּכְתִיב: ״אֲנִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מְלַמֶּדְךָ לְהוֹעִיל מַדְרִיכְךָ בְּדֶרֶךְ (זוּ) תֵּלֵךְ״. מִן הַכְּתוּבִים – דִּכְתִיב: ״אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן״."
אמירה זו משלימה את דבריו של ריש לקיש במסכת שבת (קד ע"א):
"אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן״? בָּא לִיטַמֵּא — פּוֹתְחִין לוֹ, בָּא לִיטָּהֵר — מְסַיְּיעִים אוֹתוֹ."
דברים אלו מבליטים את כוחה של הבחירה האנושית בין טוב לרע. אולם, הם גם חושפים "העדפה אלוהית": מי שבוחר בטוב מקבל סיוע מן השמיים, בעוד מי שבוחר בדרך ההפוכה אינו מקבל זאת. הקב"ה רוצה בהצלחתנו, וזה מתבטא בסיוע למי שבוחר בטוב.
בלעם: דוגמה לבחירה הרעה ועקשנות הרסנית
פרשת בלק מציגה בפנינו את דמותו של בלעם, שבחר בדרך הרשע והתעקש לדבוק בה. הקב"ה "ויתר" לו ואפשר לו ללכת בדרכו, אך יחד עם זאת, שלח לו מלאך בדרך – אולי כרמז, אולי כניסיון אחרון להניעו מדרכו. בלעם, לעומת זאת, סירב להבין את הרמזים והמשיך בעקשנותו.
השאלה המתבקשת היא האם בלעם הגיע ליעדו. בהתחלה, נראה היה שמצבו טוב – הוא הגיע לבלק וזכה לכבוד רב. אך כשניסה לקלל את ישראל ונכשל, מצבו הידרדר במהרה. אמנם, הוא הצליח לתת עצה לבלק להפיל את ישראל בחטא, ולכאורה נחל הצלחה. אולם, עם ישראל התגבר על המשבר, ונקם בסופו של דבר את נקמתו ממדין ומבלעם.
התנהגותו של בלעם בלתי נתפסת. כיצד ייתכן שהוא המשיך לדבוק ברשע, למרות שידע בבירור שהדבר יוביל אותו ואת שותפיו לחורבן? ידיעתו זו באה לידי ביטוי מפורש בדבריו:
"אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כׇּל־בְּנֵי־שֵׁת׃ וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל׃ וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר׃ וַיַּרְא אֶת־עֲמָלֵק וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד׃" (במדבר כד יז-כ)
בלעם בעולם האמת: עקשנות נצחית ברשע
התלמוד מספר על אונקלוס הגר, שבמהלך תהליך הגיור שלו, העלה באוב מספר אישים, ביניהם בלעם. אונקלוס שאל את בלעם שלוש שאלות:
-
מי הכי חשוב בעולם העליון? בלעם ענה: ישראל.
-
האם כדאי לדבוק בישראל (כלומר, להתגייר)? בלעם ענה: "לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים" – כלומר, לא.
-
במה דנים אותך בשמים? בלעם ענה: בשכבת זרע רותחת.
המפתיע והמקומם הוא שבלעם, אפילו בעולם האמת, ממשיך לדבוק בדרכו הרעה. לעומתו, אונקלוס העלה באוב את יש"ו הנוצרי, ושאל אותו את אותן השאלות, ויש"ו ענה שכן, כדאי לדרוש את טובתם של ישראל. אונקלוס אכן הבין את המסר ובחר להתגייר.
הגמרא לומדת מסיפור זה הבדל מהותי בין עם ישראל לאומות העולם: רשעי אומות העולם, לאחר שבחרו בדרך הרע, אוחזים בה ולא מרפים אפילו בעולם האמת. לעומתם, רשעי ישראל, לאחר שהגיעו לעולם האמת וקיבלו את עונשם, משנים את גישתם ואומרים שיש לדרוש את טובתם של ישראל.
הלימוד הגדול: חשיבות המטרה מעל הדרך
הלימוד המרכזי העולה מכל זה הוא שדווקא הדבר החשוב ביותר שעלינו לתת עליו את הדעת ולהיות "סגורים" עליו אינו הדרך, אלא המטרה. האתגר שלנו הוא להשלים באופן מלא עם הקב"ה על המטרה של חיינו. כשתהיה לנו בהירות לגבי המטרה, נוכל לבטא את כישרונותינו בדרך המובילה אליה.
כאשר כוונתנו תהיה רצויה בעיני השם יתברך, וכאשר נציב את המטרה לחיינו להמליך את השם יתברך למלך עלינו ועל כל העולם, נזכה ל"סייעתא דשמיא" – סיוע משמיים – גם כדי לברר את הדרך הנכונה לנו. לכן, אמרו חז"ל ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". העולם יגיע לייעודו ולתיקונו בין אם נרצה ובין אם לאו. השאלה שלנו היא האם אנו בוחרים להיות שותפים למטרה זו, או חלילה לא. בלעם, למרות שאמר "מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם יְ-הֹוָה", נשאר בעקשנות בלתי הגיונית נאמן למטרתו הנלוזה.
לסיכום, אמנם נכון שלא שואלים אותך "לאן אתה הולך" (המטרה הסופית נקבעה על ידי הבורא), אבל "את הדרך אתה קובע". אולם, הדבר החשוב ביותר הוא להיות מבוררים ומחוברים למטרה של חיינו, וזו הבחירה המהותית ביותר שלנו.


