בס"ד לפרשת פנחס התשפ"ה
ראשית גילוי נאות, אין כזה ביטוי בחז"ל ואינני בטוח שכל הצדיקים כך היא דרכם, אולם עולים מול עיני כמה וכמה צדיקים וגדולי הדורות שתואמים את האמירה הזו. כמובן פנחס עצמו נושא פרשתנו היה בדיוק כזה, הולך בקנאות נגד הזרם מתוך תביעה פנימית שחייבים לעצור את המגפה המשתוללת במחנה ישראל, ומתוך הכרה שמנהיגי האומה לא מצליחים לטפל בבעיה.
הקנאות שלו אכן מביאה בצורה מיידית לשלום, המגפה נעצרת ונהיה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, והוא מקבל על כך מבורא עולם את 'אות השלום'. לעת זקנה אנו פוגשים את פנחס, כאיש השלום של עם ישראל, בסיום ספר יהושע מתחוללת דרמה, ושבטי ישראל על סף פריצת מלחמת אחים, בני גד וראובן בונים בעבר הירדן מזרחה מזבח אדיר מימדים. שאר השבטים שחשבו שזה אקט של מרידה בה' וכבר עמדו על סיפה של מלחמה. ברגע האחרון משלחת בראשות פנחס הכהן מצליחה להשיג שלום היסטורי בין שבטי עבר הירדן המזרחי לשאר השבטים. זה לא רק שפנחס מצליח במשימה, אלא עצם זה שבני ישראל ראו בו את המנהיג שמסוגל ומתאים להביא את השלום בין השבטים, מלמדת כמה הוא היה אהוב ומוערך על ידי העם.
כמו פנחס הכהן עולים לי דמויות כמו אליהו הנביא, רבי שמעון בר יוחאי, מרדכי היהודי הרב מרדכי אליהו והרב קוק. ועוד. ואני שואל, מה פשר היפוך תבליט זה, האם אנשים אלו עברו מוטציה בחייהם ושינו את עורם, או שאולי ההפך הוא הנכון ודוקא קנאותם היא זו שהצמיחה את השלום?
מבאר הרב קוק שהתהליך והדרך להגיע לשלום המיוחל עובר דרך המידות הקשות,
"ראשית הצמח הישראלי במילואו בתור אומה, יצא בעז, בחומר דין ואדירות גבורה, לא תחיה כל נשמה. ומה הוא השפע התדירי המחיה את רוח ישראל, מה הוא המכון האידיאלי? החסד והרחמים, טובת הכלל, טובת העולם, עליית החיים, הגדלת המציאות לכל פרטיה וענפיה, הרמת האדם למרומי השלום, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה, העלאת החי למרומי השקט והשלוה הקבועה, וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ."(8 קבצים ה,קעז)
הענין הוא ששלום איננו ויתור אלא חיבור. איננו פשרנות אלא ליטוש העקרונות. הסובלנות שנראית מבחוץ מאוד חיובית, פעמים שתוכה מלא באדישות וחוסר אכפתיות או ספקנות פנימית שממילא לא אכפת לה שהשני שונה מאתנו, ממילא סובלנות כזו לא תצמיח חיבורים אמיתיים. אך כאשר בהיר לכל אחד עמדתו והוא מגבש נקודת הסכמה אמיתית, יווצר חיבור אמיתי וחזק. פנחס בתחילת דרכו היה נראה מבחוץ כאדם קשה וחסר סובלנות לקבל את השונה, אבל באמת קנאותו ביטאה את האכפתיות והאהבה לעם ישראל, ולכן זכה במשך הזמן גם להכרה בידי עם ישראל כאיש השלום.
גם בדורנו אנו יכולים לראות מנהיגים שדברו שלום שלום והביאו למלחמות ולעומתם כאלו שדברו עקרונות וקרבו את השלום.
עוד אומר הרב קוק
"וזאת היא נחלת ד' בכל דרך הקודש, הפרדה על מנת התחברות, להיפך מההכללה הגסה, המדברת גדולות ואומרת לאגד הכל בחבילה אחת, ומאבדת את כל הוד רוחני ואצילי. וסוף כל סוף על ידי החשכת החיים נעכר אור הדעת הצלול, והאהבה הגסה המיוחדה של כל בריה מתגברת ונעשית מזוהמה, עד שהכל מתפרד, והארץ כולה תנוע כשכור מכובד פשעה. סטרא אחרא שרי בחיבורא וסיים בפירודא, וסטרא דקדושה שרי בפירודא וסיים, בחיבורא, ושם גופיה איקרי שלום." (8 קבצים ז סט)
הרב מצטט כאן את הזוהר שמציין לנו כלל, כוחות הרע מתחילים בחיבור ומסיימים בפירוד, וכוחות הקדושה מתחילים בפירוד ומסיימים בשלום. השם לא מצפה מאיתנו לבחור בין אמת לשלום אלא להביא את השלום והשלמות מתוך זיקוק האמת שהתפזרה בארץ.
"חֶסֶד־וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ׃ אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף׃ (תהלים פה יא-יב)


