בס"ד, לפרשת ראה תשפ"ה
התורה מצווה עלינו לתת מתנות לגנבים – כיצד ייתכן? בפרשתנו, לאחר שמשה רבינו מזהיר אותנו על מצוות הצדקה וקורא לנו לפתוח את ידינו לאחינו העניים והאביונים, הוא מצווה אותנו גם לתת מתנות ל"גנבים".
וכך נאמר:
"כִּי־יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ׃ וְכִי־תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם׃" (דברים טו יב-יג)
מה עלינו לתת לאותם עבדים שאנו משחררים לחופשי בתום תקופת עבודתם? משה רבינו מפרט:
"הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְ-הוָה אֱלֹהֶיךָ" (דברים טו יד)
כלומר, עלינו להעניק לו מכל טוב – בשר, לחם ויין.
אך האם כל העבדים המדוברים כאן הם גנבים? הגמרא (קידושין יד, ב) מביאה מחלוקת בין חכמים ורבי אליעזר בשאלה זו. לדעת חכמים, המדובר הוא רק בגנב שנמכר כדי להחזיר את הגניבה, ואילו לדעת רבי אליעזר, המצווה חלה גם על מי שמכר את עצמו לעבד. ההלכה נפסקה כדעת חכמים, ולכן אנו עוסקים כאן במצוות הענקה לגנב.
משה רבינו מוסיף טעם למצווה:
"וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ עַל־כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם׃" (דברים טו טו)
במבט ראשון, הקשר ליציאת מצרים נראה ברור: ה' העביר אותנו מסכת של עבדות כדי שנפתח רגישות וחמלה כלפי החלשים בחברה. קשר זה מאיר לנו באור חדש גם את "שאלת הכלים" מהמצרים לפני יציאת מצרים – ייתכן שיש בכך עניין כללי של פיצוי לעבדים המשוחררים.
אבל כאן עולה שאלה נוקבת: מה רב השוני? אותנו, בני ישראל, שיעבדו המצרים חינם על לא עוול בכפנו, ולכן ברור מדוע הגיע לנו פיצוי. לעומת זאת, העבד העברי נמכר בגלל גניבתו, ובעבודתו הוא בסך הכל משלם את חובו. מדוע שיקבל מתנות כשהוא יוצא לחופשי? ועוד, אותו גנב היה רגיל להשיג כסף קל, ועכשיו אנחנו, ביוזמתנו, נותנים לו כסף קל שוב?
חינוך מחדש במקום ענישה
מכירת הגנב לעבד נועדה לא רק ליצור מקור כספי כדי לפצות את הנגזל. מטרתה העיקרית היא "חינוך מחדש" של אותו גנב. עבודות השירות שהוא עושה מלמדות אותו עבודה מהי, מציבות לו גבולות ברורים, ובעיקר – חושפות בפניו את העבדות הפנימית שלו ליצריו. העבדות הגלויה היא כלי טיפולי שנועד לרפא את העבדות הסמויה שהובילה אותו לגנוב.
עם זאת, הלימוד הזה עדיין חסר. הוא אמנם לימד את הגנב את הדרך השלילית – מה אסור לעשות – אבל עדיין לא לימד אותו מהי חירות אמיתית, חירות של קדושה. הוא עבר הכנעה והבדלה, אבל עדיין לא עבר "המתקה".
לשם כך באה מצוות ההענקה. הגניבה היא פריצת גבולות שלילית, ולכן בשלב הראשון מלמדים את הגנב מהם גבולות. אך יש בעולם מקום גם לפריצת גבולות חיובית, למטרות צדקה וחסד, שבאמצעותן העולם מתוקן. את הטעם הזה, של גמילות חסדים, אנחנו נותנים לגנב לשעבר לטעום. התורה באה ללמד אותו שהעולם אינו רק מקום של גבולות וחוקים יבשים, אלא בעיקר מקום של חסד. אנו, החברה, רוצים לעזור לו להצליח בחיים ומכירים לו את המקום של החסד.
יש כאן עוד ממד עמוק. מתנות ההענקה הן אומנם "כסף קל", אך הן שונות בתכלית מכסף שבא מגניבה. כשגנב, הוא לא הרגיש שמישהו עושה לו טובה, ולכן לא פיתח הכרת הטוב. להיפך, הוא פיתח בוז לחברה. מתנות ההענקה מלמדות אותו מהי הכרת הטוב. הן גורמות לו לטעום לראשונה את תחושת הקבלה מתוך חסד, ולא מתוך גזל.
אם כן, התורה לא מצווה עלינו סתם "לתת מתנות לגנבים". היא מצווה עלינו לשקם אותם. השיקום כולל לא רק החזרת חובם לחברה אלא גם את הנתינה והערבות ההדדית, שהם יסודות הכרחיים להצלחה בחיים.
שיקום הגנב ושיקום החברה
יש בנתינה לעבד המשוחרר גם לימוד עבורנו, החברה. ה' הוא המפרנס הכל, ואם יש אדם שאין לו דבר, בהכרח חלקו נמצא אצל שאר החברה. לכן עלינו לדאוג לו, בדומה לעני ולאביון. ציווי זה מדגיש את הקשר שבין המצוות ומראה שהכל נובע מאותו רעיון של אחריות הדדית.
כיום, הטיפול בגנבים בחברה המודרנית כה שונה מהדרכת התורה. לעיתים קרובות, הנגזל אינו מקבל פיצוי, חלק מהגנבים מבלים בכלא ולא עובדים, והם לא מפתחים הכרת הטוב. לא פלא שרבים מהם ממשיכים בדרכם הקלוקלת גם לאחר שנענשו. התורה, לעומת זאת, מציעה תוכנית שיקומית הוליסטית, המשלבת עבודה, פיצוי, ובעיקר – חינוך לחסד והכרת הטוב, כדי שהגנב יוכל להשתלב מחדש בחברה כאדם ישר וחופשי.


