בס"ד לפרשת כי תצא התשפ"ה
משפחת איסורי כלאיים הינה ככלל קבוצת איסורים של ערבוב מין בשאינו מינו, איסור לעבוד בשור וחמור יחדיו,איסור טווית בגדים מצמר ופשתן יחדיו, איסור הכלאה של בעלי חיים שונים כמו שור וחמור לדוגמא,איסור הרכבה של עץ ממין אחד על עץ ממין אחר ואיסור כלאי זרעים. לרוב האיסורים במשפחה זו נאמרו טעמים המניחים את הדעת ומאירים את העיניים, אולם יותר קשה להבין את איסור כלאי זרעים ככלל וכלאי הכרם בפרט. המקור בתורה לאיסור כלאי הכרם מובא בפרשה בפסוק "לֹא־תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן־תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם׃" (דברים כב ט) והוא בעצם מוסיף איסור על איסור כלאי זרעים. אם אדם יזרע גרעין של חיטה, שעורה ושל ענבים במפולת יד אחת הוא יעבור על האיסור הזה. אולם גם אם לא זרע יחדיו אפילו אם במקרה צמחו גידולי שדה בתוך הכרם, הרי שבתנאים מסוימים "תקדש המלאה" ואז גם התבואה/ירקות שגדלו בכרם וגם הכרם עצמה נאסרים בהנאה וזה פירוש תקדש המלאה. קשה להבין פשרו של איסור זה מאיזו סיבה נאסר?
אף שהרמב"ם במורה נבוכים מסביר איסור זה כחלק מאיסורי חוקות הגוים, שמטרתם להרחיק ממנהגי עבודה זרה, והם טענו שהדרך להביא לכך שהגפן תגדל ותשגשג יפה הוא לזרוע אותה יחד עם גרעיני חיטה ושעורה ולכן אסרה כן התורה . הסבר זה אינו מספק מענה מלא לשאלות: מדוע דווקא שילוב זה אוסר את התבואה בהנאה, ומדוע האיסור נותר רלוונטי לכל הדורות, גם כשמנהגי עבודה זרה אלו נעלמו? כדי להבין את עומק האיסור, עלינו להתבונן ולחפש משמעות רוחנית ורעיונית לכך.
אי אפשר לבאר איסור זה בדומה ל איסורי כלאיים אחרים שבהם יש הכחשה של מין אחד בשל הכלאיים או ניצול שלו בהרכבת עצים או יצירת יצור כלאיים כזה שאין לו שורש בשמים וכיוצא בזה.
הפרדה בין רשויות: לא פיזית אלא מהותית.
בחינת הלכות כלאי הכרם מלמדת כי האיסור אינו נובע מנזק פיזי לגידולים. לדוגמה, אם קיימת מחיצה בין הכרם לבין גידולי השדה, או אם אחת החלקות נוגעת בשניה רק בפינתה, אין הדבר נחשב לכלאיים. מהלכות אלו אנו למדים שהאיסור אינו עוסק בהשפעה חקלאית הדדית, אלא בהפרדה בין שתי 'רשויות' נפרדות: רשות גידולי השדה ורשות הכרם.
כאשר הגפן נטועה בשורה אחת, רשותה מצומצמת, ואיסור הזריעה חל רק בטווח של שישה טפחים ממנה. לעומת זאת, כאשר בכרם נטועות שתי שורות לפחות, נוצר מעמד של "כרם" שבו יש להרחיק ארבע אמות מכל עבר. הפרדה זו בין רשויות פירושה שהאיסור אינו נוגע לטבע הצומח, אלא לתודעה האנושית ולמקומו של האדם בעולם
כדי להבין את מהות ההפרדה הזו, עלינו להתבונן בסמליות של הדגן (החיטה) והגפן. לפי חז"ל שניהם נחשבים מועמדים לתפקיד "עץ הדעת". יש המבארים שעץ הדעת היה חיטה, ויש המבארים שהיה גפן. התחרות הזו אינה מקרית; היא מסמלת שני כוחות מרכזיים בקיום האנושי.
* החיטה: לפי התלמוד (סנהדרין ע), "אין התינוק יודע לקרוא אבא ואימא עד שיטעם טעם דגן". החיטה קשורה לדעת ולהכרה האנושית, ובמובן רחב יותר, לעולם שקיבל את קללת אדם הראשון: "בזיעת אפיך תאכל לחם". החיטה וגידולי השדה בכלל מייצגים את החלקים ה"נפולים" של המציאות שהושלכו בעקבות החטא של אדם הראשון לארץ, את העולם החומרי הדורש תיקון.
* הגפן: הגפן, לעומת זאת, מסמלת את החלקים ה"גבוהים" של הקיום אלו שלא הושלכו לארץ בעקבות החטא. היין המופק ממנה מסייע לקרב ולחבר בין אנשים, כפי ש"אין שמחה אלא ביין". הצד המסוכן של הגפן קשור לטשטוש הכרה וניתוק מהמציאות, שבו "כל העולם דומה עליו למישור", הגפן שנותרה עץ, לא נכללה בקללה שהוטלה על גידולי השדה.
כדי להבין יותר טוב שתי רשויות אלו הבא נתבונן בשני איסורי כלאיים אחרים.
איסור עבודה בשור וחמור יחדיו- הטעם הגלוי הינו צער בעלי חיים השור כוחו רב ואם יחרוש עם החמור הוא יכחיש את החמור. השור קשור לעבודת האדמה שנגזרה עלינו בעקבות חטא אדה"ר ולעולמו של קין עובד האדמה. לעומת זאת החמור קשור לכרם "אסרי לגפן עירו" הוא בהמת התובלה המרכזית היה נושא את תנובת הכרם. החמור והיין גם נושאים שם משותף שהלא היין נקרא חמרא בארמית בדיוק כמו החמור, החמור קשור גם לעולמם של רועי הצאן רוכבי החמורים-עולמו של הבל.
שור-יוסף וחמור-יהודה.
הזוג יוסף-יהודה המבטאים שני כוחות מרכזים בעם ישראל ובעולם ואת שורשי שני המשיחים, מתחלק כך: יוסף נמשל בתורה לשור "בכור שורו הדר לו" ויהודה נמשל בתורה לחמור " אסרי לגפן עירו". השור מאפיין את הדחף לתקן את העולם והוא רגיל להביט למטה, והחמור מבטא את הדחף לשאת היין את הרועה ואת המשיח והוא רגיל להביט למעלה.
איסור שעטנז- אין בו צער בעלי חיים ואין יצירה של איזה יצור או עץ כלאיים שעושה קצר בשמים, אבל יש בו סוג של קצר בתודעה האנושית, אתה משתמש בשני חומרי גלם ממקורות מאוד שונים במהותם,הצמר של הבעלי חיים והסיבים של צמח הפשתן. הצמר נועד בראש ובראשונה לחמם את הכבשים ולא אותנו ולכן לא ראוי שנשתמש בו יחד עם הפשתן. בנוסף יש כאן שוב מפגש בין עולמו של קין ועולמו של הבל, ובין יהודה ויוסף, כאן המבטא את עולמו של הבל הוא הפחות מוסרי, לעומת המקרה של השור והחמור ששם השור הוא המצער את החמור כשהם חורשים יחדיו.
למדנו ש כלאי הכרם מבטאים עירוב בין שתי רשויות שונות. הרשות שנשארה במדרגה גבוהה גם אחר החטא של אדה"ר והרשות הנפולה. הן מבוטאות בהנהגות קין והבל ויהודה ויוסף. אבל למה לא לחבר ביניהם? הלא אנו מצפים לאחד את עץ יהודה עם עץ אפרים ?
התשובה היא שאנו רוצים לתקן את החטא, להגמל מעבודת האדמה המתישה, להחזיר את גידולי השדה למעמד של עצים ואז לחבר את שני העצים יחד. זה החלום של נטיעת כרמים בהרי שומרון בנחלת שבטי יוסף.
שנזכה לראות בקרוב את החיבור הנכון והבריא בין שני כוחות אלו.
דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי יְ-הוִה הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי.(יחזקאל לז יט)


