טהרת מחנה המלחמה מטומאת קרי

במלחמת חרבות ברזל התפשטה בקרב החיילים ההבנה שכדי לנצח במלחמה וכדי לעבור אותה בשלום, יש צורך בסיוע עליון מהקב"ה. לפני היציאה לקרב נערכו מעמדי קבלת עול מלכות שמיים, ועשרות אלפי ציציות חולקו לחיילים. התורה מלמדת שכדי שה' ילווה את מחנה המלחמה יש לשמור על טהרתו וקדושתו. האם מצוות מחנה המלחמה תקפות גם בימינו? במאמר זה נעסוק בשאלה זו, תוך התמקדות בנושא הטבילה במקווה לחיילים בעלי קרי.

א. האם מצוות מחנה המלחמה מתבארות על פי פשטן

1. פרשייה שהוצאה מפשטה

בפרשת כי תצא (כג, י-טו) יש פרשייה העוסקת בטהרת מחנה המלחמה וקדושתו:

כי תצא מחנה על איביך ונשמרת מכל דבר רע׃ כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה׃ והיה לפנות ערב ירחץ במים וכבא השמש יבא אל תוך המחנה׃ ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ׃ ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וחפרתה בה ושבת וכסית את צאתך׃ כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך׃

פשוטם של הפסוקים הוא כפי שכתב הרמב"ן במקום:

ועל דרך הפשט, הזהיר בבעל המקרה לצאת מכל המחנה, מפני הטעם הנזכר שה' מתהלך עמנו להושיענו והמחנה קדוש, ושיהיה לבנו מתכוין להקב"ה ונוחיל לישועתו ולא נסמוך בזרוע בשר. וכן הטעם בכיסוי הצואה, כי המחנה כולו כמקדש ה'.

עם זאת, בדברי חז"ל כמעט ולא נזכר הפשט של הפסוקים העוסק במחנה המלחמה, חז"ל דרשו פסוקים אלה לציוויים אחרים הנוהגים בכל אדם, בכל מקום ובכל זמן. להלן דרשות חז"ל שהוציאו פסוקים אלה מפשטם:

אזהרה למוציא שם רע מנלן, ר' אלעזר אמר מ'לא תלך רכיל', רבי נתן אומר מ'ונשמרת מכל דבר רע'. ור' אלעזר מאי טעמא לא אמר מהאי, ההוא מיבעי ליה לכדר' פנחס בן יאיר: 'ונשמרת מכל דבר רע' – מכאן אמר ר' פנחס בן יאיר: אל יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה (כתובות מו, א).

'ונשמרת מכל דבר רע', שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפילו מכוערת, ולא בבגדי צבע של אשה ולא בחמור ולא בחמורה ולא בחזיר ולא בחזירה ולא בעופות בזמן שנזקקין זה לזה (עבודה זרה כ, א).

'ויצא אל מחוץ למחנה', זו מחנה שכינה, 'לא יבא אל תוך המחנה', זו מחנה לויה. מכאן לבעל קרי שיצא חוץ לשתי מחנות (פסחים סח, א).

דרש בר קפרא, מאי דכתיב 'ויתד תהיה לך על אזנך'? אל תקרי אזנך אלא אוזנך, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון, יניח אצבעו באזניו (כתובות ה, א).

אתמר: צואה עוברת – אביי אמר: מותר לקרות קריאת שמע, רבא אמר: אסור לקרוא קריאת שמע... 'והיה מחנך קדוש' אמר רחמנא והא ליכא (ברכות כה, א).

ר' יונתן רמי – כתיב: 'ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ', וכתיב: 'ויתד תהיה לך וגו' וכסית את צאתך', הא כיצד, כאן בגדולים כאן בקטנים. אלמא קטנים לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד, הא נפול לארעא שרי, ורבנן הוא דגזרו בהו, וכי גזרו בהו רבנן בודאן אבל בספקן לא גזור (ברכות כה ע"א).

ערוה בעששית אסור לקרות קריאת שמע כנגדה, 'ולא יראה בך ערות דבר' אמר רחמנא והא קמיתחזיא (ברכות כה ע"ב).

אם כן, חז"ל למדו מפסוקי מחנה המלחמה הלכות לכל אדם בקריאת שמע, בהר הבית, באיסורי הרהור רע והוצאת שם רע, ואף התייחסו לכך כאל מצוות מן התורה^[1].

2. אין מקרא יוצא מידי פשוטו

יש לברר האם גם הפשט של הפסוקים העוסק בהוראות למחנה המלחמה הוא מצוה מן התורה, או שרק הדרשות הלומדות מפסוקים אלה הלכות לקריאת שמע, להר הבית וכדו' הם המצוות הנלמדות מפסוקים אלה.

לגבי מצוות "וחפרת בה ושבת וכסית את צאתך", יש התייחסות מפורשת בדברי חז"ל בתוספתא (מגילה ג, טו) לכך שהיא נוהגת במלחמה: "היוצא למלחמת הרשות חופר ויושב חופר ומכסה, שנאמר: 'וחפרת בה ושבת וגו'". נמצא שלמרות שחז"ל למדו מפסוקים אלה שמדאורייתא אסור לקרוא קריאת שמע כנגד הצואה, וכנ"ל, הם לא התכוונו לבטל את הפשט שמדאורייתא צריך גם לכסות את הצואה מחוץ למחנה המלחמה.

בנוסף, ישנו כלל הלכתי 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו'. הגמרא (יבמות כד, א) אמרה שאין צורך לקרוא לנולד מן הייבום בשמו של הנפטר ולמדה זאת מגזרה שווה, ועל כך אמר רבא: "אף על גב דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו, הכא אתאי גזרה שוה אפיקתיה מפשטיה לגמרי". הרי שבכל מקום אחר, הפשט של הפסוקים אינו מתבטל.

כלל זה נאמר בגמרא (שבת סג, א) במפורש בענייני מלחמה. חכמים ורבי אליעזר נחלקו בשאלה האם מותר לצאת בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים עם כלי נשק. רבי אליעזר מתיר זאת כיוון שרואה בהם תכשיטים. על כך נאמר בגמרא:

מאי טעמא דר' אליעזר דאמר תכשיטין הן לו, דכתיב: 'חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך'. אמר ליה רב כהנא למר בריה דרב הונא: האי בדברי תורה כתיב. אמר ליה: אין מקרא יוצא מידי פשוטו. אמר רב כהנא: כד הוינא בר תמני סרי שנין, והוה גמירנא ליה לכוליה הש"ס, ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא.

מסתבר שכיוון שבזמן חז"ל עם ישראל היה בגלות ולא עסק במלחמות, הם דרשו את הפסוק העוסק בהוד של החרב על דברי תורה, ולא התכוונו לבטל את הפשט. כך גם בפסוקי מחנה המלחמה, כיוון שבימי חז"ל כבר לא עסקו במלחמות, הם למדו מפסוקי מחנה המלחמה הלכות נוספות לדברים שכן נהגו בזמנם, ולא התכוונו לבטל את הפשט של הפסוקים.

ואם נשאל, מדוע לא כתבו חז"ל בשום מקום על מצוה דאורייתא של בעל קרי לצאת מחוץ למחנה המלחמה, התשובה נמצאת בסוגיה הפותחת את התלמוד כולו. בתחילת מסכת ברכות שואלת הגמרא: "תנא היכא קאי דקתני מאימתי" כלומר, מדוע לא אמרה המשנה קודם כל שיש לקרוא קריאת שמע, לפני שהיא שואלת מתי לעשות זאת. ועל כך ענתה הגמרא: "תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך" כלומר העובדה שיש מצוה לקרוא קריאת שמע כתובה בפסוק במפורש ועל כן אין צורך לכתוב זאת במשנה, המשנה מפרטת רק את מה שלא כתוב במפורש. הוא הדין למצוות מחנה המלחמה, כיוון שהן כתובות בפסוקים במפורש, אין צורך לכותבן במשנה. אם המלחמה הייתה נוהגת בזמן חז"ל, מן הסתם היו מוסיפים דיוקים ופרטים בהלכות אלה, אך מכיוון שבזמן חז"ל עם ישראל כבר לא עסק במלחמות, גם פרטי הדינים המצויים בחז"ל בנושא זה מועטים^[2].

3. מצוות מחנה המלחמה בשיטת הרמב"ם

הרמב"ם הזכיר בדבריו חלק ממצוות מחנה המלחמה והשמיט חלק אחר. בהלכות מלכים (ו, יד-טו) כתב הרמב"ם:

ואסור להפנות בתוך המחנה או על פני השדה בכל מקום, אלא מצות עשה לתקן שם דרך מיוחדת להפנות בה, שנאמר: 'ויד תהיה לך מחוץ למחנה'. וכן מצות עשה להיות יתד לכל אחד ואחד תלויה עם כלי מלחמתו, ויצא באותה הדרך ויחפור בה ויפנה ויכסה, שנאמר: 'ויתד תהיה לך על אזניך' וגו'. ובין שיש עמהן ארון ובין שאין עמהן ארון, כך הם עושים תמיד, שנאמר: 'והיה מחניך קדוש'.

לעומת זאת, את האיסור לבעל קרי להיכנס למחנה השמיט הרמב"ם, מדוע?

הרב מאיר שפיגלמן (תחומין ט עמ' 241) תירץ כי הרמב"ם סובר שדין בעל קרי במחנה המלחמה חל רק כאשר ארון הברית נמצא במחנה, ומכיוון שמאז שנבנה בית המקדש שוב לא מוציאים את הארון למלחמה אין משמעות לאיסור על בעל קרי להיכנס למחנה המלחמה. הרב שפיגלמן מחלק בדעת הרמב"ם בין מצוות 'יד' ו'יתד' שעליהם כתב הרמב"ם במפורש שנוהגות 'בין שיש עמהן ארון ובין שאין עמהן ארון' לבין האיסור על בעל קרי שתלוי בהמצאות הארון.

אך חלוקה זו קשה, שכן התורה מנמקת נימוק אחד לשתי מצוות אלה: "כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך והיה מחנך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך"^[3]. אם נפרש שהתהלכות ה' במחנה תלויה בהימצאותו של הארון במחנה, שתי המצוות צריכות להיות תלויות בכך, וגם אם ה' מתהלך במחנה גם בלי הארון – הדבר משפיע גם על כיסוי הצואה וגם על יציאת הבעל קרי מהמחנה. גם הרוגצ'ובר (צפנת פענח דברים כג) כתב ש'דין מחנה' הוא הקובע את כל הלכות המחנה, כולל יציאת בעל קרי מהמחנה ועל כן כל מצוות המחנה אינן תלויות בהימצאות הארון.

על כן נראה ליישב את דברי הרמב"ם בדרך אחרת. הרמב"ם (בהקדמתו למשנה תורה) כתב:

יהא חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה עם התקנות והמנהגות והגזירות שנעשו מימות משה רבינו ועד חיבור התלמוד, וכמו שפירשו לנו הגאונים בכל חיבוריהן שחיברו אחר התלמוד. לפיכך קראתי שם חיבור זה 'משנה תורה', לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם.

כמו כן, ידוע שלכל הלכה ברמב"ם ישנו מקור בתורה שבעל פה, ובהלכות המעטות שחידש הרמב"ם מדעתו הוא כתב 'יראה לי' בתחילת ההלכה. לכן, כיוון שחז"ל בתורה שבעל פה לא כתבו על יציאת בעל קרי מחוץ למחנה מלחמה, גם הרמב"ם לא כתב זאת, שכן חיבורו של הרמב"ם מאגד את התורה שבעל פה ולא את התורה שבכתב. ואדרבה, בספרו מורה הנבוכים העוסק בתורה שבכתב, הרמב"ם התייחס לשילוח בעל קרי מחוץ למחנה המלחמה (ג, מא).

תירוץ זה יפה לחיבור משנה תורה של הרמב"ם, אך מדוע בספר המצוות לא מנה הרמב"ם מצווה זו? נראה שהתשובה היא שהפסוק המשמש מקור למצווה זו מלמד מצווה נוספת. יש פסוקים שנלמדות מהם כמה מצוות, ובמקרים אלה לא מנה הרמב"ם את כל המצוות הנלמדות מהפסוק במניין תרי"ג המצוות אלא רק אחת מהן. לדוגמה, הגמרא (סנהדרין סג, א) לומדת מהפסוק "לא תאכלו על הדם" כמה וכמה מצוות,^[4] ואילו הרמב"ם בספר המצוות מנה רק אחת מהן (לא תעשה קצה). כך גם במצוות בעל קרי לצאת ממחנה המלחמה, כיוון שמאותם פסוקים נלמדת גם המצווה של שילוח טמאים מהמקדש, לא מנה הרמב"ם את שתיהן אלא רק אחת מהן.

4. מצוות מחנה המלחמה בדברי מוני מצוות נוספים

במניין המצוות לבה"ג נכתב: "לא יבא בעל קרי אל תוך המחנה", וכן "הכן יתד על אזנך". אמנם זו רשימה מתומצתת, אך מפשט הלשון נראה שהוא מקבל את המצוות האלה כפשטן.

גם רס"ג כתב, במניין המצוות שכתב כפיוט אזהרות: "צבאם בסוד קדושים רבה, מחניהם מקדשים ומכבדים". וכתב על כך הגרי"פ פערלא בביאורו (פרשה ו): "ונראה דסבירא ליה לרבינו הגאון ז"ל שלא בא בזה הכתוב אלא לצוות על קדושת המחנה בעת מלחמה. כפשטיה דקרא דכתיב כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך וגו'". ניתן לפרש כי כפילות הלשון 'מקדשים ומכבדים' רומזת לשתי המצוות של המחנה, מקדשים לאיסור הבעל קרי ומכבדים לשמירה על נקיון המחנה מהצרכים.

בספר המצוות לרס"ג שיצא לראשונה בתשפ"ד בהוצאת יד בן צבי, מנה בשער המלחמות מצוה הכוללת את היציאה לצרכים ואת איסור כניסת בעל קרי למחנה המלחמה:

הפרק העשרים וארבעה שער המלחמות, והן שש. הראשונה שבהן, כללי המחנה הנלחם. מפני שבתוכו היה ארון הברית, רצונו לומר הארון, אסרה תורה להטיל בו מים. ומי שנזקק לכך עליו לצאת מחוצה לו, כפי שאמר: 'ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ'. ומי שנזקק לעשות צרכים, גם הוא עליו לצאת, ויחפור באדמה ביתד מברזל שיהא מונח ביחד עם כלי נשקו, וכאשר עשה צרכיו עליו לכסותם בעפר. אומרו: 'ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וחפרת בה ושבת וכסית את צאתך'. ומי שאירעה לו טומאה בלילה, עליו להיות מורחק מן המחנה ההוא באותו יום, כפי שאמר: 'כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה'. ואסור לו לטבול במים עד סוף היום כדי שלא ישכח ויכנס, כפי שאמר: 'והיה לפנות ערב ירחץ במים', ואף על פי שהנטמא בכל מקום מותר לו לטבול מתי שירצה, ואדרבה ככל שהוא טובל קרוב יותר לזמן שנטמא הרי זה משובח.

הרמב"ן (בהשגותיו לספר המצוות, שכחת הלאוין יא) כתב שיש למנות במניין המצוות את מצוות "ונשמרת מכל דבר רע":

שנמנענו בצאתנו מחנה על האויבים מכל דבר רע, כגון שפיכות דמים וזולתו מן העבירה הגורמת סילוק השכינה מן המחנה, והוא אמרו יתעלה: 'כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע'... ואפשר שיכלול בו גם ההרהור שמא יבא לידי קרי ויטמא המחנה ויתפרד משם, כמו שאומר בגמרא (ע"ז כ, ב): 'ונשמרת מכל דבר רע', שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה.

מדברי הרמב"ן שכתב שההרהור אסור כדי שלא יבא לידי קרי ויטמא המחנה, ניתן להבין שאסור לבעל קרי להיות במחנה, וכך למד מדבריו הרוגצ'ובר (צפנת פענח על דברים כג).

5. פרשני התורה

יש חשיבות לעיסוק בדעת הפרשנים אף במאמר הלכתי. חשוב לזכור שמתקופת התנאים ואילך, עם ישראל לא היה ריבון בארץ ולא החזיק צבא משלו. ממילא החכמים לא נשאלו שאלות הנוגעות למחנה הצבא, ובתי המדרש כמעט שלא עסקו בנושאים אלו. ייתכן שהיה אף פחד לעסוק בסוגיות מלחמתיות כדי לא לעורר את האנשים לפעולות מרד שאחריתם עדי אובד. לכן ספרות חז"ל ההלכתית כמעט ואינה נוגעת בנושאים אלו. לעומת זאת פרשני התורה במיוחד אלו הפשטנים שלא נוהגים ללכת בפירושם למדרשים, כן עסקו בנושא המלחמה אחר שהוא מובא בפירוש בפסוקים. כיוון שהדברים מובאים בדרך הפירוש ולא פסיקת הלכה, יש לקחת את הדברים בערבון מוגבל, אבל כן ברור מדבריהם שהיה להם פשוט שהמקרא אינו יוצא מידי פשוטו, קרי, הדרשות על הפסוקים הינן תוספת לפשט ואינן תחליף לו.

הנצי"ב בביאורו על התורה כתב:

מקרה לילה. והוא אות על הרהור ודבור בדבר ערוה ביום הקודם לו אזי ויצא מחוץ למחנה וגו׳. כבר נדרש ע״ז. אבל לפי הפשט הענין נוגע ביחוד למחנה היוצא למלחמה, ואין שם מחנה שכינה אלא מחנה לויה, שהיו מסבבים את הארון שהלך עמם ויבואר עוד לפנינו:

והיה לפנות ערב וגו׳. זה פלא לפי הפשט למה לא יטבול בבוקר ויהי׳ טבול יום. ורשאי במחנה לויה וכבר נדרש ע״ז גם כן שלהי מסכת נזיר. אבל לפי פשט הענין, מיירי בהולכי מלחמה, והזהיר הכתוב שלא יעשה כמו שאדם עושה בביתו שהולך וטובל ובא למחנה היינו לעיר, אלא לא יבא כל היום אל המחנה, כי אם לפנות ערב יטבול ויבא כבוא השמש. והוא כדי שיבוש מזה מאד, בהיותו בקרב אנשי החיל, משא״כ בהיותו בעירו ובביתו מי ידענו. זהו פשטו של דבר. ומ״מ חז״ל פירשו לפי הקבלה דמיירי גם שלא בשעת מלחמה ביחוד, והוא כוונה שניה:

הנצי"ב מדגיש בפירושו שהפסוקים מדברים ביחוד על מחנה הצבא, וניכר מפירושו שבמחנה הצבא צריך זהירות יתרה מהנוהג ביום-יום, לכן הנצי"ב מדגיש כאן שעל החיילים להיזהר מהרהור ודיבור בדבר ערוה אף ביום כדי שלא יבואו למקרה לילה. וכך הוא מסביר את דרישת התורה שהחיילים יטבלו דוקא לפנות ערב ולא בבוקר, כדי שמי שהיה לו מקרה לילה יבוש מזה וייזהר להבא שלא להגיע למצב כזה.

המלבי"ם כתב:

אולם לא יתכן שההלכה תהיה נגד הפשט, שמשמע שזה דין נוסף במחנה כמו מה שאמר הכתוב 'ויד תהיה לך מחוץ למחנה', שלא הוזהרו זאת למצוה בערי מושבותם. וכן 'ויתד תהיה לך' וכו', זה בודאי נאמר רק ליוצאי מלחמה... לכן נראה שגם חז"ל יסברו שבמחנה היוצאת למלחמה, אם יש שם הארון וכהן משיח, משתלחים משם אף ממחנה ישראל כל הטמאים, אפילו בעל קרי, ויותר מזה, אף טבו"י דבע"ק שמותר אף במחנה לויה. וכן מצות ויד תהיה לך, ויתד תהיה לך, וכסית, נוהג במלחמה אף במקום שלא יאמר דברי קדושה, כמבואר בספרי כאן שאסור לעשות צרכיו בתוך המחנה [ויתכן שמחנה ישראל במדבר היה כדין מחנה היוצאת למלחמה, שנשלחו משם אף זב ובע"ק וטבו"י, וסעד לזה מהכתוב (במדבר ד, ה): 'ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה', כלל במלת 'אותם' כל הנאמר לעיל, שהוא כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, שבכלם היו בני ישראל השולחים ממחנם, ובמושבות בנ"י לפי הדין טמא לנפש לא נשתלח רק ממחנה שכינה והכהנים היו השולחים, וזב גם ממחנה לויה והלוים היו השולחים, רק במצורע שנשתלח גם ממחנה ישראל היו ישראל השולחים, וכאן כלל שגם טמא לנפש וזב היו הם השולחים, אך שסותר לזה מאמרם ז"ל שאף מת עצמו מותר במחנה לויה, מועצמות יוסף עמו במחיצתו, והאיך יכלול כאן וכל טמא לנפש, מ"מ אין סתירה לזה, שמחנה המדבר היה שוה בדינה למחנה היוצאת למלחמה, כי זב ובע"ק בשביל שהיא טומאה היוצאת מגופו נשתלחו, אבל טמא מת גם ממחנה היוצאת למלחמה לא נשתלח, שבהכרח היו כלם טמאי מתים], רק שחז"ל מיתורא דקרא כאן ומסדר נשא, גם מהכתוב במצורע בדד ישב מחוץ למחנה יהיה מושבו, למדו מהם כל דיני שלוח הטמאים לדורות במושבותם. ולפ"ז ר"ש התימני וחכמים לא פליגי כלל, דחכמים ידרשו כפי הפשט שמדבר הכתוב במחנה היוצאת למלחמה, שנשלחו משם כל הטמאים מכל מחנה ישראל, א"כ ויצא אל מחוץ למחנה הוא מ"ע, ולא יבא אל תוך המחנה הוא מל"ת, שאם כבר יצא או שנטמא חוץ למחנה אסור לחזור ואם חזר עובר בלאו, ור"ש התימני ידרוש הכתובים לדורות כשישראל במושבותיהם.

לשיטתו בוודאי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ולכן ישנה מצוות טהרת המחנה בצבא. נקודה נוספת חשובה שמדגיש המלבי"ם: מחלוקת שמעון התימני וחכמים איננה באמת מחלוקת, אלא חכמים ציינו את הפשט של הכתוב, ושמעון התימני דורש אותו לכל הדורות גם כשאין מלחמה וצבא. נמצא שלשיטתו דין טהרת המחנה כן מובא בחז"ל בדעת החכמים של שמעון התימני.

המשך חכמה כתב:

ופשטא דקרא מיירי במחנה שהולכין למלחמה והארון עמהם, אך מיתור הלשון דרשו למחנה לויה, ולכן כתיב 'מקרה לילה', דכ"ז דארון ושכינה שלא במקומו אסורים בתשמיש, רק דאורחיה דקרי למיתי בלילה כדאמר בסוף נזיר, ולכן דרשו בכתובות מ"ה: 'ונשמרת מכל דבר רע', שלא יהרהר ביום כו', משום דסמוך לזה פסוק כי יהיה בך איש אשר לא יהיה כו' מקרה לילה, וזה דבר רע, דער שהוציא ש"ז לבטלה כתוב בו 'ויהי ער רע בעיני ד'', ואנשי צבא שהלכו למדין הביאו קרבן לכפר על שמידי ההרהור לא יצאו.

נמצא לשיטת משך חכמה שדרשות חז"ל הינן על היתורים בפסוק ועיקרו של הכתוב מדבר על מחנה הצבא.

שד"ל (במדבר ה, ב, א) כתב:

עכשו שנסדר המחנה, צוה על שלוח הטמאים, וצוה לשלח גם הזב וטמא לנפש, בעבור קדושת המחנה, כי ה' מתהלך בקרבו. וכשהיו יוצאים למלחמה היו מצווים עוד על קדושה יתרה, שאפי' רואה קרי היה יוצא, וגם לעשות צרכיהם היו יוצאים, אבל בהיותם בעריהם, המצורע לבדו היה משתלח, כמו שמפורש בו: 'בדד ישב' וגו', מה שלא נכתב בזב ובשאר טמאים.

שד"ל מבאר שמחנה הצבא צריך לנקוט זהירות יתרה מטומאה בשל השכינה היתרה ששוכנת בו.

בביאור יש"ר על התורה כתב:

'כי יהיה בך איש', כבר הזהיר על טומאת קרי בפרשת מצורע: 'ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע' וכו', ונשנה כאן שלא תחשוב שאין המצוה נוהגת אלא בזמן השלום שאז יש להם פנאי להשגיח על טהרת הגוף, אבל בזמן המלחמה שכבר יהיו טמאים בהריגת נפש או בנגוע בחלל, ואחרי כלות המלחמה יתחטאו במי נדה, א"כ לא ישגיחו על טומאת קרי, תלמוד לומר: 'כי יהיה בך איש' וגו'.

יש"ר מדגיש צד הפוך משד"ל: היה ניתן שמחנה הצבא פטור מהקפדה על טומאת קרי, בשל טומאת המתים שיש בו על הריגת הנפשות. לכן באה התורה והדגישה שאף במחנה יש להקפיד על טומאת קרי.

ב. האם מצוות מחנה המלחמה תלויות בארון הברית

1. שיטת רס"ג והיראים

בספר המצוות לרס"ג שצוטט לעיל, נכתב שמצוות מחנה המלחמה נובעות מנוכחותו של שארון הברית במחנה. גם היראים כתב (מצווה תלב):

הכן יתד על אזנך. צוה הקב"ה בפרשת כי תצא, 'כי תצא מחנה על אויביך' וגו', וכתיב: 'ויתד תהיה לך על אזניך'. פירוש, כשישראל יוצאין למלחמה היו מוליכין את הארון במלחמה עמהם, וצוה הקב"ה שינהגו בקדושה ובטהרה ויכינו יתד לחפור ולכסות צאתם. ותניא: אזניך – אין אזניך אלא מקום זיינך, שיתן יתד אצל כלי זיינו להיות מוכן כשיצטרך, ולמה, כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך, זה מחנה ארון.

מדבריו עולה שרק כאשר הארון נמצא במחנה הצבא קיימת מצוות היתד, והוא מפרש כי הפסוק "כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך" פירושו שהארון במחנה. הביטוי שבו הוא מסיים את דבריו, "זה מחנה ארון", לקוח מהמשנה (סוטה מב, א) העוסקת בנאומו של הכהן משוח המלחמה לצבא. שם נאמרו מילים אלה על פסוק דומה בנאומו של הכהן: "'כי ה' אלהיכם ההלך עמכם להלחם לכם' וגו', זה מחנה הארון".

התועפות ראם (על היראים שם) וכן הרב יוסף שלום אלישיב^[5] הקשו שמשנה זו לא עסקה בפסוק שבפרשיית היתד אלא בנאום הכהן, והתועפות ראם הוסיף שבגמרא (סוטה ג ע"ב) נאמר: "ואמר רב חסדא: בתחילה קודם שחטאו ישראל, היתה שכינה שורה עם כל אחד ואחד, שנאמר: 'כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך'", ומשמע מכך שפסוק זה אינו עוסק בארון אלא בכל מחנה ומחנה (אפילו של עשרה חיילים, כדברי החזו"א על הל' מלכים ו, ח).

2. שיטת הרמב"ם

לעומת היראים ורס"ג, הרמב"ם כתב במפורש על מצוות היתד שנוהגת "בין שיש עמהן ארון ובין שאין עמהן ארון" (הל' מלכים ו, טו). ניתן להביא מקור לדברי הרמב"ם מהירושלמי (שקלים ו, א) המביא מחלוקת בשאלה האם הארון היה יוצא למלחמה:

תני רבי יהודה (בר אלעי) בן לקיש אמר: ב' ארונות היו מהלכין עם ישראל במדבר, אחד שהיתה התורה נתונה בתוכה ואחד שהיו שברי לוחות נתונין בתוכו. זה שהיתה התורה נתונה בתוכו היה מונח באהל מועד, הדא הוא דכתיב (במדבר יד): 'וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה'; זה שהיו שברי לוחות נתונין בתוכו היה נכנס ויוצא עמהן, ופעמים שהיה מתראה עמהן. ורבנן אמרי: ארון אחד היה, ופעם אחת יצא בימי עלי ונשבה.

אם כן, לשיטת ר' יהודה בן לקיש היו שני ארונות, והארון שבו שברי הלוחות היה יוצא במלחמה, ואילו לפי חכמים היה ארון אחד בלבד והוא לא היה יוצא למלחמה חוץ מפעם אחת. יחיד ורבים הלכה כרבים, ועל כן יש לנקוט כחכמים. אם הארון אינו יוצא למלחמה, ממילא עולה שמצוות מחנה המלחמה אינן תלויות בארון, וזה מקור לשיטת הרמב"ם^[6].

גם לפי השיטה שהיה ארון שיצא עם ישראל למלחמה, ניתן להביא מקור לכך שמצוות מחנה המלחמה אינן תלויות בארון, שכן כך נאמר בתוספתא (מגילה ג, טו): "היוצא למלחמת הרשות חופר ויושב חופר ומכסה", וביאור החסדי דוד:

על כרחך צריך לומר דנקט למלחמת הרשות לרבותא, דאף על גב דזמנין שאין שם ארון הואיל ומלחמת רשות היא, עם כל זה צריך לחפור וכו'. דלא נימא מדמסיים בה קרא: 'כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך' וכו', דמהא דרשו רז"ל במתני' דסוטה: זה מחנה הארון, אם כן סלקא דעתך אמינא שלא הזכיר הכתוב 'ויתד' וכו' אלא דוקא אי איכא ארון, קמ"ל. וראיתי להרמב"ם ז"ל ספ"ו מהל' מלכים שכתב ובין שיש עמהם ארון ובין שאין עמהם ארון, כך הם עושים תמיד, שנאמר: 'והיה מחנך קדוש', עד כאן. ומרן ז"ל הניחו חלק ולא הודיענו מנא ליה, ונראה דמהך תוספתא נפקא ליה, ודריש לה מיתורא ד'והיה מחנך קדוש' על כל פנים.

לסיכום, לשיטת רס"ג והיראים, מצוות מחנה המלחמה נוהגות דוקא כשארון הברית במחנה, ולשיטת הרמב"ם הן נוהגות גם כאשר הארון אינו במחנה.

3. שיטת הרמב"ן

הרמב"ן (דברים כג, י-טו) כתב:

ועל דרך הפשט, הזהיר בבעל המקרה לצאת מכל המחנה, מפני הטעם הנזכר שה' מתהלך עמנו להושיענו והמחנה קדוש, ושיהיה לבנו מתכוין להקב"ה ונוחיל לישועתו ולא נסמוך בזרוע בשר, וכן הטעם בכיסוי הצואה כי המחנה כולו כמקדש ה'. וממנו נלמוד למקום התפלה שנרחיק מן הצואה ארבע אמות, ולכל מראה העינים. אבל רבותינו ידרשו: 'ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה', במחנה לויה ובמחנה שכינה, כאשר יהיה הארון עמהם שם, וגם כסוי הצואה לדעתם במקום אשר יזכירו השם להתפלל או לקרוא קריאת שמע. אם כן, גם זו אזהרה כפל אותה במחנה, שלא יהיה הכל מופקר כמחנות הגוים, וגם אלו מצוות מבוארות.

הרמב"ן הביא שני פירושים לפסוקים, אחד על דרך הפשט והשני דרשת רבותינו. מהי כוונת הרמב"ן בביאורו השני "במחנה לויה ובמחנה שכינה, כאשר יהיה הארון עמהם שם"? אם כוונתו שבעל קרי משולח ממחנה לויה ושכינה רק כאשר הארון נמצא במחנות אלו, הרי שזה חידוש גדול שלא נזכר בדברי חז"ל, אדרבה, בדברי חז"ל מפורש שגם בבית המקדש השני חל איסור כניסת טמאים למקדש, אף על פי שלא היה בו ארון. ועוד יש לשאול, מדוע נזקק הרמב"ן לחדש זאת, ודוקא כאן בדברו על פסוקי מחנה המלחמה?

על כן נראה שכוונת הרמב"ן היא שכאשר הארון נמצא עם החיילים במחנה המלחמה, אזי הוא נחשב למחנה לויה ושכינה ואז משתלחים ממנו הטמאים. כביכול חסרות כמה מילים בדברי הרמב"ן, וכך היה צריך להיות כתוב: "לא יבא אל תוך המחנה, במחנה לויה ובמחנה שכינה, ומתי נקרא מחנה המלחמה שעליו מדברים הפסוקים, 'מחנה שכינה ולויה'? כאשר יהיה הארון עמהם שם". לפי זה, שילוח בעל קרי נוהג במחנה המלחמה רק כאשר נמצא בו ארון הברית. נמצא שלפי הפירוש הראשון של הרמב"ן, 'על דרך הפשט', שילוח בעל קרי ממחנה המלחמה לא תלוי בארון, ואילו לפי פירושו השני (דרשת רבותינו) השילוח הוא רק כאשר הארון במחנה שאז המחנה נקרא מחנה שכינה או לויה.

כעין זה, ביאר את דברי הרמב"ן הרב ולדנברג (הלכות מדינה ח"ב שער ב, ד, א):

לפי דרך הפשט של הרמב"ן ז"ל, שני סוגי הציוויים המה אזהרות מיוחדות על מחנה צבא, והחידוש שבאזהרות הוא שבמחנה צבא צריך לשמור עליהם לא רק במקום שנמצא הארון עמהם, או במקום אשר יזכירו השם להתפלל, כי אם בכל עת ובכל זמן, אפילו בזמן שאין ארון עמהם, וכן אפילו בשעה שלא יזכירו השם להתפלל, כי במחנה היוצא למלחמה, ה' מתהלך בתדיריות בקרב המחנה להושיענו, והמחנה כולו כמקדש ה'.

ולפי דרשת חז"ל, שני סוגי הציוויים מוגבלים בזמן ובשעה, והיינו: דוקא כשיהיה הארון עמהם, ודוקא בזמן שיזכירו השם להתפלל, ואין המה אזהרות מיוחדות למחנה צבא, אלא באו רק לכפל אזהרה במחנה שלא יהא הכל מופקר כמחנות העכו"ם.

ושם (אות ה) הוסיף:

והייתי אומר ששני אופני הפירושים שברמב"ן הנ"ל באות א' – אם הציווי על הבעל קרי הוא ליציאה מכל המחנה כי כולו קדוש כמקדש ה', או שהציווי הוא רק דוקא כשהארון עמהן ורק על יציאה ממחנה שכינה ולויה – תלויים במחלוקת של ת"ק ור"ש התימני שבספרי. דאיתא: 'ויצא אל מחוץ למחנה' זו מצות עשה, 'לא יבא אל תוך המחנה' זו מצות לא תעשה; ר' שמעון התימני אומר: 'ויצא אל מחוץ למחנה', זה מחנה לויה, 'לא יבא אל תוך המחנה' זה מחנה שכינה'. והיינו, דת"ק סובר דזו אזהרה על כל שטח מחנה הצבא, ור"ש התימני סובר שזה אזהרה לא על כללות המחנה כי אם על מחנה שכינה ולויה.

הרי שעל פי דברי הרב ולדנברג יש כאן מחלוקת בשאלה האם הפסוקים עוסקים בכל מחנה מלחמה, או רק במחנה שבו נמצא הארון, וממילא רוב הזמן 'מחנה' זה הוא במקדש ובהר הבית.

אך יש לתמוה על דברי הרמב"ן, שהרי במקום אחר (דברים י, א) כתב הרמב"ן שרק על פי דעת יחיד היה הארון יוצא במלחמה, ואילו על פי חכמים וכן "דעת רבותינו בכל מקום בתלמוד" הארון לא היה יוצא במלחמה, אם כן איך פירש כאן שדינים אלה נאמרו רק כאשר הארון במחנה המלחמה? גם בהשגות הרמב"ן לספר המצוות משמע שמצוות אלה אינן תלויות בנוכחות ארון, שכן שם הוסיף הרמב"ן מצוות לא תעשה (שכחת הלאוין יא):

שנמנענו בצאתנו מחנה על האויבים מכל דבר רע כגון שפיכות דמים וזולתו מן העבירה הגורמת סילוק השכינה מן המחנה והוא אמרו יתעלה כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע... ואפשר שיכלול בו גם ההרהור שמא יבא לידי קרי ויטמא המחנה ויתפרד משם, כמו שאומר בגמרא (ע"ז כ, ב) ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה.

ממה שכתב הרמב"ן שההרהור אסור כדי שלא יבוא לידי קרי ויטמא את המחנה, ניתן להבין שאסור לבעל קרי להימצא במחנה, וכך למד מדבריו הרוגצ'ובר (צפנת פענח על דברים כג), והרמב"ן לא הזכיר את ארון הברית כלל בדבריו אלה, ומשמע שסובר כמו 'דרך הפשט' בפירושו לתורה, שאיסור זה אינו תלוי בארון. גם הטור (בפירושו הארוך לתורה) ציטט את דברי הרמב"ן על איסור בעל קרי במחנה המלחמה, אך רק את הפירוש על דרך הפשט, ואילו את דרשת רבותינו השמיט.

ניתן ליישב את הסתירות בדברי הרמב"ן בשתי דרכים.

דרך אחת: הרמב"ן הבין שדרשת שמעון התימני בספרי, הדורשת פסוקים אלה למחנה לוייה ושכינה, היא כדעת ר' יהודה שהארון היה יוצא במלחמה, אך לדעת חכמים שהארון לא היה יוצא במלחמה, הפסוקים נדרשים כת"ק שבספרי לעשה ולא תעשה. ועל כן בספר המצוות פסק כחכמים שלא תלוי בארון ולא כדעת יחיד של ר' יהודה.

הדרך השנייה להסביר מדוע להלכה הרמב"ן לא הזכיר את ארון הברית היא הבנה אחרת בדרשת חז"ל על מחנה שכינה ולוייה. הדרך שבה הסביר הרמב"ן את דרשת חז"ל הדורשת את פסוקי מחנה המלחמה על הר הבית היא שחז"ל הבינו שמדובר במחנה שבו נמצא הארון, וממילא הוא הדין להר הבית שבו נמצא הארון. יש כמה קושיות על הסבר זה בדרשת חז"ל, שכן לפי הבנה זו פסוקים אלה היו צריכים להתקיים כלשונם בהר הבית, ולהלכה אין הדבר כך. קודם כל, בפסוקים אלה נאסר על טבול יום לבוא למחנה ואילו בהר הבית מותר טבול יום. שנית, האיסור בהר הבית אינו מוגבל לזמן שבו הארון נמצא במקדש אלא חל גם בהיעדרו, כמו בבית המקדש השני. בנוסף, בפסוקים אלה מבואר שהטבילה בעצמה צריכה להתקיים לפנות ערב כמו שדייק רס"ג,^[7] ואילו בהר הבית לא מצאנו הלכה כזו. בדברי הרמב"ם, הקבלה ישירה שכזו בין הפסוקים להר הבית קשה עוד יותר, שכן בפסוקים אלה מדובר על בעל קרי ואילו הרמב"ם סובר^[8] שבעל קרי מותר בהר הבית, ורק המטמא משכב 'תחת האבן' אסור בהר הבית.

על כן נראה שהפשט בדברי חז"ל שלמדו מפסוקים אלה למחנה לוייה ושכינה, הוא שעיקר הפסוקים נאמרו על מחנה המלחמה כפשטם בלא תלות בנוכחות הארון, ומכך למדו את הדין להר הבית, מכוח הייתור של כפילות האיסור וכפילות המילה מחנה^[9]. אם אינו עניין למחנה המלחמה, תנהו עניין למחנה שכינה ולוייה. בדרך כזו מובן שהלימוד אינו חייב להיות מוחלט ושווה בכל פרטיו.

הסבר זה מקבל תוספת חיזוק כאשר רואים את כלל הדרשות שדרשו חז"ל מפסוקים אלה, כמובא לעיל. דרשות אלו אינן פשט הפסוקים, אלא הרחבה ממחנה המלחמה לנושאים נוספים כמו מוציא שם רע, אמירת קריאת שמע בפני הערווה והצואה, הסתכלות באישה ועוד. כשם ששאר הדרשות לא באו כפירוש לפשט הפסוקים אלא כתוספת הנדרשת על גבי הפשט, כך גם דרשת חז"ל על מחנה לוייה ושכינה לא באה כפירוש לפשט הפסוקים אלא כתוספת הנדרשת מהם. על פי זה יובן מדוע לא הזכיר הרמב"ן את עניין הארון בספר המצוות, וכן מדוע הטור הביא רק את דרך הפשט של הרמב"ן, שכן דרשת חז"ל אינה סותרת את הפשט אלא מוסיפה על גביו^[10].

4. סוגיית הארון מבחינה רעיונית

מהן הסברות והטעמים העומדים ביסוד המחלוקת בשאלה האם מצוות מחנה המלחמה מותנות בהימצאות ארון הברית במחנה?

התורה מנמקת את מצוות מחנה המלחמה בכך שה' מתהלך במחנה, ולכאורה המחלוקת תלויה בשאלה האם נוכחות הקב"ה במחנה תלויה בכך שארון הברית נמצא במחנה. האם הפסוק "כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך" עוסק בנוכחות הפיזית של הארון שמביאה את הנוכחות האלוקית, או בנוכחות הבלתי נראית של הקב"ה לבדה.

המשך הפסוק, "פן יראה בך ערות דבר ושב מאחריך", יכול להתפרש רק על ההשגחה האלוקית ולא על הארון הפיזי, שכן הארון נשאר במחנה עד שיקחו אותו משם ואין חשש שייעלם פתאום, ורק על הנוכחות האלוקית הבלתי נראית שייך לומר "ושב מאחריך". אך כנראה, אלו שפירשו את תחילת הפסוק על הארון, הבינו שהארון אמנם מביא את הנוכחות האלוקית המופשטת, אך היא יכולה גם להסתלק בעקבות החטאים, למרות נוכחות הארון.

המשנה (סוטה מב, א) נאמר על פסוק דומה: "'כי ה' אלקיכם ההלך עמכם להלחם לכם' וגו' – זה מחנה הארון". לכאורה משמע ממנה שהנוכחות של הקב"ה במחנה תלויה בהימצאות הארון. עם זאת, ניתן לפרש גם להפך - הנוכחות האלוקית במחנה היא המצריכה להביא את הארון למחנה, על מנת שהחיילים ירגישו בכך. הסבר זה עונה לשאלה מדוע דווקא על פסוק זה אמרה המשנה "זה מחנה הארון", ואילו על הפסוק "כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך" אמרה הגמרא (סוטה ג, א): "שכינה שורה עם כל אחד ואחד, שנאמר: 'כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך'". שכן באמת השכינה שורה עם כל החיילים גם בהעדר הארון, אך בנאום של כהן משוח מלחמה – שמטרתו היא שהחיילים ירגישו בנוכחות השכינה ולא יפחדו – יש חשיבות לארון, שבזכותו החיילים ירגישו את נוכחות ה' עימהם.

ניתן להביא ראיה לכך שה' שוכן במחנה גם בהעדר הארון מדברי הירושלמי (עירובין א, י), שעוסק בשאלה כמה חיילים מוגדרים מחנה לעניין דין המשנה: "ארבעה דברים פטרו במחנה". אחת הדעות היא עשרה חיילים, והמקור לכך הוא מהפסוק: "מחנה גדול כמחנה אלקים" וכמה מחנה אלהים - עשרה. המפרשים (שם) מבארים שכיוון שהשכינה שורה בכינוס של עשרה יהודים, ברגע שיש עשרה חיילים המחנה נקרא 'מחנה אלוקים'. הרי שנוכחות ה' במחנה אינה תלויה בהימצאות ארון הברית במחנה, אלא בכינוס של עשרה חיילים יהודים.

ישנו סיפור בספר שמואל (א, פ"ד) העוסק בשאלה זו, האם הנוכחות של ה' במלחמה נובעת מהמצאות הארון במחנה. מסופר שם על מלחמה של ישראל בפלשתים. במערכה הראשונה הפסידו ישראל ומתו כ-4,000 איש. בעקבות זאת נאמר: "ויאמרו זקני ישראל למה נגפנו ה' היום לפני פלשתים, נקחה אלינו משילה את ארון ברית ה' ויבא בקרבנו ויושיענו מכף איבינו". גם הפלשתים חשבו שכשהארון בא אל המחנה ה' בא במחנה, "וידעו כי ארון ה' בא אל המחנה. וייראו הפלשתים, כי אמרו בא אלהים אל המחנה, ויאמרו אוי לנו כי לא היתה כזאת אתמול שלשם. אוי לנו מי יצילנו מיד האלקים האדירים האלה, אלה הם האלהים המכים את מצרים בכל מכה במדבר". למרות זאת הפסידו ישראל במלחמה, מתו מהם שלושים אלף וארון הברית נפל בשבי הפלשתים. הפלשתים ניזוקו במגפות שונות עד שהחזירו את הארון בכבוד לבית שמש.

המסר העולה מסיפור זה הוא דחיית התפיסה הגשמית, כאילו ה' נמצא עם הארון ואם נביא את הארון למלחמה גם ה' יבוא למחנה המלחמה. נוכחות ה' במחנה תלויה במעשיהם של עם ישראל ובזכאותם לכך, כמו שנאמר בפסוקי מחנה המלחמה: "פן יראה בך ערות דבר ושב מאחריך".

בספר ירמיהו (ג, טז) נאמר: "והיה כי תרבו ופריתם בארץ בימים ההמה נאם ה', לא יאמרו עוד ארון ברית ה' ולא יעלה על לב ולא יזכרו בו ולא יפקדו ולא יעשה עוד". וכתב על כך רש"י: "לא יאמרו עוד ארון - כי כל כניסתכם תהא קדושה, ואשכון בה כאלו הוא ארון. ולא יעשה עוד - מה שנעשה בו כבר בשילה, שהביאוהו במלחמה עם פלשתים בימי עלי". מדברי רש"י עולה שהמחשבה שגרמה להביא את הארון למלחמה עם הפלשתים לא היתה נכונה, ועל כן לא יעשו זאת לעתיד, והקב"ה ישכון בתוכנו גם בלי הארון.

ראיה נוספת מהתנ"ך לכך שה' מתהלך במחנה גם ללא הארון ניתן להביא ממלחמתו של אסא. לשם כך נפתח בשאלה מתי היה יוצא הארון במלחמה. ישנה מחלוקת בתלמוד הירושלמי (שקלים ו, א; סוטה ח, ג) בעניין הארון במלחמה: רבי יהודה בן לקיש סובר שהיו שני ארונות, אחד מעץ ואחד מזהב, בארון העץ היו הלוחות השבורים והוא היה יוצא למלחמה, ובארון הזהב היו הלוחות השלמים והוא היה בקודש הקודשים. לפי חכמים היה ארון אחד בלבד שבו היו גם הלוחות וגם שברי הלוחות, והוא היה תמיד במשכן ואחריו במקדש, ולא יצא למלחמות, מלבד אותה מלחמה בודדות בימי עלי.

הרמב"ן (דברים י, א) הכריע כחכמים, גם משום שהם הרבים, וגם משום שבתלמוד הבבלי (בבא בתרא יד) מבואר שהלוחות ושברי הלוחות היו באותו ארון, כדעת חכמים. לעומת זאת, התוספות (עירובין סג, ב ד"ה כל) הביאו כדעה מרכזית את הדעה שהיו שני ארונות, ואת דברי הבבלי שאמר שגם הלוחות וגם שברי הלוחות היו מונחים באותו ארון צמצמו לזמן שלמה המלך ואילך, שמבניית בית עולמים שמו גם את שברי הלוחות בארון ויותר לא הוציאוהו למלחמה. אם כן, לפחות מזמן שלמה המלך, מוסכם על הראשונים שארון הברית לא היה יוצא למלחמה.

למרות זאת, בתקופת אסא המלך שהיה צאצא של שלמה, ישנם פסוקים המתארים את מחנה המלחמה כמחנה ה': "וירדפם אסא והעם אשר עמו עד לגרר ויפל מכושים לאין להם מחיה כי נשברו לפני ה' ולפני מחנהו וישאו שלל הרבה מאד" (דברי הימים ב, יד, יב). הרי שגם בתקופה שבה כבר לא היה הארון יוצא למלחמה, עדיין היה ה' מתהלך במחנה, והמחנה נקרא מחנה ה'.

5. סיכום ופסק הרוגצ'ובר

השאלה היסודית שעמדה לדיון היא היא האם נוכחות ה' במחנה מותנית בהמצאותו של הארון או שלא. על פי רס"ג והיראים, מצוות מחנה המלחמה נוהגות רק כאשר הארון במחנה, ואילו לפי הרמב"ם גם בלי הארון. בדברי הרמב"ן על התורה מובאים שני פירושים, והשני המיוחס לדרשת חז"ל תולה את איסור בעל קרי בהימצאות הארון ואת כיסוי הצואה בהזכרת השם. אך בהשגות הרמב"ן לספר המצוות כתב הרמב"ן שיש להיזהר מטומאת קרי במחנה, ולא הזכיר את הארון. וכן במקום נוסף הכריע הרמב"ן שהארון כלל לא היה יוצא למלחמות.

למעשה, כיוון שמדובר במצוות דאורייתא, וכיוון שיש ספק בדבר - יש להחמיר כשיטת הרמב"ם, שהן נוהגות גם בהעדר הארון. כן פסק גם הרוגצ'ובר (צפנת פענח על דברים כג):

כי תצא מחנה על איביך. ספרי פיסקא רנד: כי תצא מחנה, כשתהיה יוצא הוי יוצא במחנה. רוצה לומר, כי אז חל שם מחנה אף דהוה חוץ לג׳ מחנות, ואף שאין שם ארון, כמ״ש ברמב״ם, דלא כל פעם הוה ארון עמם, עיין בעירובין דף ס״ג בתוס׳, ובירושלמי שקלים וכ״מ, מ״מ חל עליו שם מחנה ואסור שם בעל קרי, ולכך אסור להרהר, ונשמרת, וכמש״כ הרמב״ן ז״ל בספר המצוות בזה, וזה ר״ל הך דעירובין דף י״ז וחונין בכל מקום^[11], ועיין ברמב״ם בהל׳ מלכים^[12].

ג. פרטי מצוות טהרת המחנה

1. הגדרת מחנה לעניין טהרה

בתחילת הפרשיה העוסקת במצוות מחנה המלחמה נאמר "כי תצא מחנה על איביך". ומשמע שמצוות המלחנה נוהגות רק במחנה שיוצא להילחם באויבים, ולא במחנה טירונים וכדו'. החזון איש (הל' מלכים ו, יג) למד מפסוק זה שדיני מחנה מלחמה נוהגים רק במלחמה של ישראל, ולא כאשר אנשים בודדים יוצאים להגן ולהציל עיר מסוימת.

נאמר בירושלמי (עירובין א, י):

כמה היא מחנה? רבי חנניה אמר: מאה, 'ויבא גדעון ומאה איש אשר אתו בקצה המחנה'. רבי אבונה בעי: אילו אמר מחנה ואנשים אשר אתו מאה. יאות. רבי יוחנן אמר: עשרה, 'ויבאו נערי דוד וידברו אל נבל' וגו׳. מהו 'ויניחו', רבי יוסטא בר שונה אמר: נעשו מחנה. רבי יודה בר פזי אמר: עשרה, 'עד למחנה גדול כמחנה אלהים', וכמה מחנה אלהים, עשרה. תני בשם רבי יודה: שנים עשר אלף, כמחנה ישראל.

הירושלמי הביא כמה שיטות בשאלה כמה חיילים נחשבים מחנה לעניין דיני מחנה שנזכרו שם במשנה: מאה, עשרה או שנים עשר אלף. הירושלמי הביא מקור לכך שעשרה נחשבים מחנה מהפסוק "כמחנה אלקים", וביאר הפני משה: "ועשרה נקראו מחנה אלהים, דשכינתא שריא בי עשרה". מסתבר שגם לעניין מצוות המחנה שנזכרו בתורה בפירוש, הגדר שווה לפי ירושלמי זה, שכן גם שם מדובר ב'מחנה', וכן הטעם שנזכר בפסוקים הוא שה' נמצא במחנה, כמו שהירושלמי ביאר שמחנה אלהים הוא עשרה ששם שורה השכינה, וכן פסק גם החזו"א (הל' מלכים ו, יג).

הרמב"ם (הל' מלכים ו, יג) פסק שמחנה הוא לפחות עשרה חיילים: "ואין מחנה פחותה מעשרה". גם המגיד משנה (הל' עירובין א, ג) הביא בשם המפרשים שהלכה כדעה זו. החזון איש חידש שכיוון שלמדו זאת בירושלמי מהדין שכל בי עשרה שכינתא שריא לעניין הזכרת דבר שבקדושה, לכן אנשים שאינם מצטרפים למניין גם אינם משלימים לשיעור מחנה, ובכלל זה גויים. כלומר, ספירת עשרה להגדרת מחנה היא של עשרה יהודים הכשרים למניין. עוד הוסיף החזו"א שאם החיילים מפוזרים ורחוקים זה מזה יותר משבעים אמה ושיריים, אין הם מצטרפים להשלים עשרה למחנה.

2. מתי לטבול ומתי לשוב למחנה

בתורה מבואר זמן הטבילה (דברים כג, יב): "והיה לפנות ערב ירחץ במים וכבא השמש יבא אל תוך המחנה". וכתב על כך רס"ג (ספר המצוות^[13] שער 24, מצוה ראשונה):

ומי שאירעה לו טומאה בלילה, עליו להיות מורחק מן המחנה ההוא באותו יום, כפי שאמר: 'כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה'. ואסור לו לטבול במים עד סוף היום כדי שלא ישכח ויכנס, כפי שאמר: 'והיה לפנות ערב ירחץ במים', ואף על פי שהנטמא בכל מקום מותר לו לטבול מתי שירצה, ואדרבה, ככל שהוא טובל קרוב יותר לזמן שנטמא הרי זה משובח.

הרי שהטבילה עצמה צריכה להתקיים לקראת השקיעה, והחזרה למחנה בערב. בגמרא (ברכות ב, א) מבואר שכהנים שנטמאו וטבלו יכולים לאכול תרומה רק לאחר צאת הכוכבים, אע"פ שגם שם נאמר "ובא השמש וטהר", כיוון שהמילה "וטהר" מוסיפה את הסתלקות האור ולא רק העלמות השמש^[14]. יש להסתפק האם הדין של שילוח בעל קרי מהמחנה שווה לדין אכילת תרומה לכהנים שיש לחכות גם בו עד צאת הכוכבים, או שכיוון שבמחנה מלחמה לא נאמר "וטהר", אלא רק "וכבא השמש", מייד בשקיעה מותר לחזור אל המחנה.

3. השתתפות בלחימה

בתורה מבואר שבעל קרי אסור במחנה המלחמה, מה דין הלחימה עצמה שנעשית מחוץ למחנה? מסתבר שכיוון שהטעם של הטהרה הוא כדי שה' יישאר עם החיילים ולא ישוב מאחריהם, בלחימה עצמה נוכחות ה' נחוצה שבעתיים, ומקל וחומר בעל קרי לא ישתתף בלחימה, וכן אמר לנו הגר"ד ליאור שליט"א.

דין אשת יפת תואר, שעל פי התוספות (קידושין כב, א ד"ה שלא) כולל היתר לביאה ראשונה במלחמה, אינו מלמד להתיר בעל קרי בלחימה, שכן המפגש עם אשת יפת תואר מתקיים בשלב השביה שמאוחר ללחימה עצמה, כמו שכתוב: "וראית בשביה אשת יפת תאר", וכמו שמבואר במלחמת שמעון ולוי בשכם שרק לאחר שסיימו להכות כל זכר עברו להתעסק בביזה ובשבי (בראשית לד, כו-כט).

4. זהירות שלא להגיע לידי טומאה

לפני האזהרה לבעל קרי לצאת מחוץ למחנה, נאמר: "כי תצא מחנה על איביך ונשמרת מכל דבר רע". חז"ל דרשו דרשות רבות על פסוק זה, ושתים מהדרשות עוסקות בזהירות שלא לבוא לידי טומאה. "'ונשמרת מכל דבר רע', מכאן אמר ר' פנחס בן יאיר: אל יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה" (כתובות מו, א). "ונשמרת מכל דבר רע, שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפילו מכוערת, ולא בבגדי צבע של אשה, ולא בחמור ולא בחמורה ולא בחזיר ולא בחזירה ולא בעופות בזמן שנזקקין זה לזה" (עבודה זרה כ, א). חז"ל דרשו דרשות אלה לכל אדם, וקל וחומר לחיילים שבהם עוסק פשט הפסוק, וכפי שכתב הרמב"ן בהשגות לספר המצוות (שכחת הלאוין יא):

שנמנענו בצאתנו מחנה על האויבים מכל דבר רע, כגון שפיכות דמים וזולתו מן העבירה הגורמת סילוק השכינה מן המחנה, והוא אמרו יתעלה: 'כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע'... ואפשר שיכלול בו גם ההרהור, שמא יבא לידי קרי ויטמא המחנה ויתפרד משם, כמו שאומר בגמרא (ע"ז כ ב): 'ונשמרת מכל דבר רע', שלא יהרהר אדם ביום, ויבוא לידי טומאה בלילה.

על כן, ראוי שלא ייכנסו נשים למחנה המלחמה, כדי לקיים את מצוות "ונשמרת מכל דבר רע".

ד. מסקנות הלכתיות והדרכות מעשיות

א. מי שנטמא בטומאת קרי צריך לצאת ממחנה המלחמה, לטבול במקווה טהרה כשר (או בים, נחל או מעין) לפנות ערב, ולחזור למחנה לאחר צאת הכוכבים.

ב. אין חובת יציאת בעלי קרי ממחנה הצבא במוצבים קטנים שבהם אין אפילו עשרה לוחמים יהודים, וכן בבסיסים עורפיים של הצבא, בסיסי אימונים או בסיסי טירונים שלא מיועדים ליציאה ללחימה.

ג. כל פעילות מלחמתית, אף שהיא נעשית מחוץ למחנה הצבא, נכון שלא יעסקו בה טמאי קרי עד שייטהרו, בקל וחומר מדין המחנה עצמו.

ד. כדי להימנע ממקרה של טומאה, חשוב להקפיד ככל הניתן שלא תהינה נשים במחנה הלוחמים.

ה. על חייל שיצא לחופשה בבית ונטמא, לטבול במקווה טהרה ביום שלפני חזרתו לצבא, כדי שיוכל להיכנס למחנה הצבא מבעוד יום.

ו. על הצבא לדאוג לחיילים המעוניינים בכך לאפשרות לטבול לטהרתם.

• הבא >