בס"ד מאמר לפרשת מקץ התשפ"ו
השאלה: מתי הם הבינו שטעו?
מתי האחים מגלים שהם טעו ביחס ליוסף? מתי הם מבינים שכוונתם להרוג אותו או למכור אותו לעבד הייתה שגויה בתכלית?
התשובה לכאורה: רק במצרים
על פי פשט הסיפור, האחים מכירים בטעותם ובאשמתם רק לאחר שיוסף מתעלל בהם - מטיח בהם שהם מרגלים ומחליט לאסור את שמעון עד שיביאו את בנימין. אז אומרים האחים:
"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל־אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל־כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת"
ואז גם נחשף לנו שראובן, מלבד זה שלא היה שותף במכירה, גם ניסה למנוע אותם מהמעשה:
"וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל־תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם־דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ"
אבל - הם כבר התחרטו קודם!
אולם מסתבר שההכרה באשמתם שנחשפת כאן במצרים היא תוצאה של תהליך ארוך שהם עברו. כאן אולי התעצמה הכרת אשמתם, אבל היא לא הייתה צצה כך על פני השטח אם לא היו כבר עסוקים בחשבון נפש על התנהגותם זה מכבר.
הראיה: "אחי יוסף"
נחזור מעט אחורה בזמן. כאשר מתחיל הרעב בארץ ויעקב שומע מכך, נאמר בתורה:
"וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ־שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ... וַיֵּרְדוּ אֲחֵי־יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם" (בראשית מב, א-ג)
שאלה בולטת: למה נאמר ש**"אחי יוסף"** ירדו לשבור בר, ולא נאמר "בני יעקב" או פשוט "וירדו"?
כותב רש"י על פי מדרש תנחומא:
"וירדו אחי יוסף - ולא כתב בני יעקב, מלמד שהיו מתחרטים במכירתו ונתנו ליבם להתנהג עמו באחווה ולפדותו בכל ממון שיפסקו עליהם"
חז"ל אף מספרים לנו שהאחים כשירדו למצרים לשבור בר תכננו גם לחפש את יוסף אחיהם. לשם כך הם התפצלו ועברו בכל השערים על מנת לחפש אותו.
משמע: כבר אז הם התחרטו על מעשיהם ורצו בכל מאודם לתקן!
השאלה המרכזית: מה גרם להם להתפקח?
אבל מתי האחים התפקחו? מה גרם להם לשנות את דעתם ביחס ליוסף? הלא בתחילה רצו להורגו, הסתפקו במכירתו - וכאן הם מוכנים לפדותו בכל ממון שיפסקו עליהם!
נקודת המפנה: יעקב לא התנחם
נקודת המפנה, ככל הנראה, הייתה כשהבנים ניסו לנחם את יעקב אביהם - ולא הצליחו לנחמו.
חוסר הצלחתם לנחמו ערער את תפיסתם את הדברים. הם בוודאי החזיקו מיעקב אביהם כצדיק. אמנם חשבו שהוא, בדומה ליצחק אביו, אוהב את הילד הלא נכון - אבל תגובתו של יעקב לא תאמה את הציפיות שלהם.
מה היו צריכים לצפות? ההשוואה ליצחק אבינו
בואו נבין מה האחים ציפו שיקרה. הם הרי ידעו סיפור דומה מהדור הקודם:
מה קרה כשיצחק גילה שהמציאות לא מסתדרת עם כוונתו לברך את עשיו?
הוא מיד השלים עם המציאות. הוא הבין שעשיו הוא קליפה ולא פרי, עם כל הכאב שבדבר, והוא מיד אמר על יעקב: "גם ברוך יהיה".
כך מצופה מצדיקים - לא לערער אחר הנהגת השם בעולמו, אלא להשלים עם גזירתו.
דוגמאות נוספות של צדיקים המשלימים
כך נהג אהרן הכהן כאשר מתו שני בניו - "וידום אהרן".
כך נהג דוד המלך כשנודע לו שבנו מת - קם, רחץ והלך לבית ה'.
כך הלל הזקן - כששמע קול צווחה בעיר, אמר בביטחון: "מובטח אני שאין זה בתוך ביתו". למה היה בטוח בדבר? כי דרכם של צדיקים שלא מערערים אחר הנהגת השם.
אז למה יעקב לא השלים?
זו השאלה שטרדה את האחים: למה יעקב אבינו לא השלים ולא התנחם?
התשובה הפשוטה
התשובה הפשוטה אומרים חז"ל: משום שיוסף באמת היה חי, והחי לא משתכח מן הלב.
התשובה העמוקה
אבל בעומק הדבר - יש כאן הבדל יסודי בין יצחק ליעקב:
יצחק אביו ראה גיהנום פעורה מתחת לעשיו הרשע, ולעומת זאת הריח ריח גן עדן מיעקב. לכן יכול היה להשלים עם המצב שבו נמצא - המציאות אישרה את דינו של עשיו כרשע.
יעקב אבינו המשיך לראות בבנו יוסף צדיק, והשכיל להבין שלא יכול להיות שיוסף מת. הוא לא ראה שום סימן לרשעות של יוסף! איך אפשר שצדיק כזה נטרף?
ההשפעה על האחים: הערעור
המיאון של יעקב להתנחם לא נתן להם מנוחה.
הוא ערער את אמונתם בצדקת דרכם. התחילו לחשוב: אם הבאנו על אבינו כל כך הרבה צער במעשה זה - אולי זה מעשה שגוי? אולי באמת טעינו?
גם עצם העובדה שיוסף יצא חי מהבור - והנחשים והעקרבים שהיו בבור לא הזיקו לו - תרמה לערעור אמונתם ברשעותו של יוסף. אם השמירה עליו הייתה כה ניכרת, אולי באמת הוא צדיק?
סיכום: התחרטות שהתחילה בבית
התשובה לשאלתנו: האחים התפקחו והתחרטו כבר בבית, עוד לפני שירדו למצרים.
תהליך החרטה התחיל כשראו את יעקב אביהם סובל ולא מתנחם. הבינו שאם צדיק כמוהו אינו משלים עם המצב, משמע שהמציאות לא מתיישבת עם דינם. הבינו שאולי טעו.
לכן, כשירדו למצרים - הם כבר היו "אחי יוסף", כבר התכוונו להתנהג עמו באחווה ולפדותו בכל ממון.
ההתעללות של יוסף בהם במצרים רק העצימה את מה שכבר רחש בליבם - הכרת האשמה שהתחילה בבית, מול אביהם השבור שסירב להתנחם.
המסר: לפעמים הצער הכנה של צדיק הוא הדבר שמעורר אותנו לחשבון נפש עמוק יותר מכל נאום מוסר.


