לפרשת ויחי התשפ"ו
בברכתו לשבט דן, יעקב אבינו בוחר במשל מפתיע ומעורר תהייה:
דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל׃ יְהִי־דָן נָחָשׁ עֲלֵי־דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי־אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי־סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר׃ לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְ-הֹוָה׃(בראשית מט טז-יח)
האם לא ניתן היה למצוא דימוי חיובי יותר מנחש שפיפון? מהי המשמעות העמוקה שבמשל זה?
המדרש חושף את הסוד
המדרש רבה מאיר את עינינו ומגלה את העומק שבברכה:
דָּן יָדִין עַמּוֹ (בראשית מט, טז), כַּמְיֻחָד שֶׁבַּשְּׁבָטִים זֶה יְהוּדָה. דָּבָר אַחֵר, כְּאַחַד, כִּיחִידוֹ שֶׁל עוֹלָם שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ סִיּוּעַ בַּמִּלְחָמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סג, ג): פּוּרָה דָרַכְתִּי לְבַדִּי, כָּךְ שִׁמְשׁוֹן הָעוֹמֵד מִדָּן אֵינוֹ צָרִיךְ אֲחֵרִים שֶׁיְסַיְּעוּ אוֹתוֹ, בְּלֹא חֶרֶב אֶלָּא בִּלְחִי חֲמוֹר. (בראשית מט, יז): יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן, כָּל הַחַיּוֹת מְהַלְּכוֹת זוּגוֹת זוּגוֹת וְהַנָּחָשׁ אֵינוֹ מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ אֶלָּא יְחִידִי. דָּבָר אַחֵר, יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ, כְּשֵׁם שֶׁהַנָּחָשׁ נַקְמָן, כָּךְ הָיָה שִׁמְשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים טז, כח): וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתוֹ יַעֲקֹב אָמַר (בראשית מט, יח): לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה', אֵין זֶה מֵבִיא אֶת הַגְּאֻלָּה אֶלָּא מִגָּד, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מט, יט): גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב, לְאוֹתוֹ שֶׁהוּא בָּא בְּעָקֵב (מלאכי ג, כג): הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת אֵלִיָּה הַנָּבִיא, שֶׁהוּא מִשֵּׁבֶט גָּד, לְכָךְ נֶאֱמַר: וְהוּא יָגֻד עָקֵב.
כוח העצמאות - תכונת הנחש
המדרש חושף בפנינו שיעקב אבינו רואה בשבט דן יכולת ייחודית להנהגה עצמאית. ההשוואה לנחש איננה שלילית, אלא מלמדת על כושר פעולה בודד ומכריע. כשם שהנחש פועל לבדו ואינו נזקק לזוגיות, כך שבט דן מסוגל לקום ולפעול ביוזמה עצמאית, ללא תלות באחרים.
גם תכונת הנקמנות שהמדרש מייחס לשבט דן דורשת הבנה מעמיקה. אין מדובר בנקמנות אישית או קטנונית, אלא בכושר להגיב בנחישות מול אויבי ישראל. שמשון, הדמות המרכזית המגלמת את הברכה, מפעיל את נקמתו רק כלפי הפלשתים - אויבי עמו. כלפי אחיו, אף כשרדפו והסגירו אותו, הוא אינו מגלה שנאה או נקמה.
שמשון והנהגה לא שגרתית
שמשון מייצג סוג הנהגה חריג בתולדות ישראל. הוא פועל ללא גיבוי ציבורי רחב, ללא צבא או כלי נשק מסורתיים. לחי החמור היא נשקו, והכוח הפנימי הוא מקור עוצמתו. המדרש רואה בכך גילוי של התכונות הייחודיות של שבט דן - יכולת לפעול באופן עצמאי כאשר הנסיבות דורשות זאת.
דוגמאות נוספות בשבט דן
חושים בן דן - דמות נוספת המגלמת את הרוח הדנית. במעמד קבורת יעקב אבינו, כאשר עשיו עיכב את הקבורה בטענות בעלות, האחים שלחו את נפתלי להביא את השטר המוכיח את זכותו של יעקב. אך חושים, שהיה כבד שמיעה, לא המתין. כששמע שעשיו מעכב, פעל מיידית - הרג את עשיו והסיר את המכשול. שוב רואים את הפעולה העצמאית, המהירה, הנחושה.
מעניין לציין כי בתורה כתוב "חשים" בכתיב חסר - ללא וי"ו - וגימטרייתו 358, זהה למילה "נחש". אין זו מקריות, אלא רמז נוסף לקשר העמוק בין שבט דן לתכונות הנחש.
שבט דן שימש כמאסף לכל המחנות במדבר. תפקיד זה דורש אחריות עצומה ויכולת עבודה עצמאית, שכן השבטים האחרים התקדמו והמאסף נשאר מאחור ללא אפשרות לסיוע מיידי.
בספר שופטים, לאחר סיפור שמשון, מתוארת יוזמה נוספת של חלק משבט דן שנסעו צפונה, כבשו את העיר ליש והתנחלו בה. מאז ידועה העיר בשם "דן" (תל דן). גם כאן - פעולה עצמאית, יוזמה מקומית, ללא המתנה להחלטות מרכזיות.
מדוע לא דן יביא את הגאולה?
המדרש מגלה שיעקב תחילה חשב שדן יביא את הגאולה. כוחו וכשרונו העצמאי הרשימו. אך לאחר שראה את שמשון - וכנראה גם את מפלתו - הבין שלא משבט דן תבוא הגאולה השלמה, אלא דווקא משבט גד, והוא אליהו הנביא.
מה ההבדל המהותי בין דן לגד? זוהי שאלת המפתח. אם דן מסמל עצמאות ופעולה בודדת, הרי שגד מייצג את ההיפך - עבודת צוות, איחוד כוחות. יעקב קושר את שמו של גד למילה "גדוד" - "גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנוּ" - והשורש ג-ד-ד הוא גם בסיס למילה "אגד", לאגד יחד.
אליהו הנביא - מאחד הדורות
מלאכי, הנביא האחרון בתנ"ך, מתאר את תפקידו של אליהו: "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". זהו תפקיד של איחוד, חיבור, גישור. לא עוד פעולה עצמאית של יחידים גיבורים, אלא חיבור של כלל ישראל לקראת הגאולה.
הגאולה השלמה דורשת אחדות. ואחדות אמיתית איננה שלילת העצמאות או הייחודיות, אלא יכולת לאגד את כל הכוחות השונים - כולל הכוחות העצמאיים והמיוחדים - לכלל אחד גדול ומאוחד.
השילוב - בצלאל ואהליאב
שבט דן התבלט בתחום נוסף - בניית המשכן. לצד בצלאל משבט יהודה, שייצג את השבט הנוסע ראשון במסעות, ניצח על המלאכה גם אהליאב משבט דן - נציג השבט המאסף והנוסע אחרון. בצלאל יחד עם אהליאב - שילוב של אומנות החיבורים עם אומנות הפרטים, עבודת הצוות עם העבודה העצמאית.
מסר לדורנו
תקוותו של יעקב אבינו שדן יביא את הגאולה לא נדחתה לגמרי, אלא השתנתה והתעדנה. גם בדורנו יש צורך חיוני באנשי הסיירות, באנשי החוות והגבעות, במי שיודעים ליטול יוזמה ואחריות ללא המתנה להנחיות מלמעלה. המלחמה האחרונה ומפעל ההתיישבות בגבעות הוכיחו את ערכה של הפעולה העצמאית והנחושה כנגד אויבינו.
אך לא בכוח העצמאי לבדו תבוא הגאולה השלמה. בין דן למשיח עומד אליהו הנביא, שתפקידו לחבר את כל חלקי עם ישראל, להשיב את ליבם של הדורות זה לזה. האתגר שלנו הוא לשמר את רוח היוזמה והעצמאות של דן, תוך שאיפה לאחדות הגדולה של גד.
דווקא מתוך הכרה בערכם של שני הכוחות הללו נוכל להתקדם לקראת הגאולה. לא לוותר על האומץ והיוזמה של "הנחש", אך גם לא לשכוח שהמטרה הסופית היא איחוד כל ישראל - "כאחד שבטי ישראל".


