הפסוקים בתורה
מובא בפרשת שמות (שמות ד, א-ט):
"וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא־יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא־נִרְאָה אֵלֶיךָ יְ-הֹוָה׃ וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְ-הֹוָה מַה־זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה׃ וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנׇס מֹשֶׁה מִפָּנָיו׃ וַיֹּאמֶר יְ-הֹוָה אֶל־מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ׃ לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי־נִרְאָה אֵלֶיךָ יְ-הֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב׃ וַיֹּאמֶר יְ-הֹוָה לוֹ עוֹד הָבֵא־נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג׃ וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל־חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל־חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה־שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ׃ וְהָיָה אִם־לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן׃ וְהָיָה אִם־לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן־הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת׃"
השאלה המרכזית
חכמי ישראל הסתפקו בזה האם בצדק משה חשש שלא ישמעו לו, או שהיה כאן משום "החושד בכשרים" - וכל זאת לאחר שה' הבטיח לו בפירוש "וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ" (שמות ג, יח)? ומצד שני, ה' לא עונה למשה כאן בתרעומת על בקשתו ונותן לו שלושה אותות להוכיח את היותו נביא לעם ישראל. ברור שהאותות באו להראות לישראל שה' שלח את משה, אולם מה המיוחד בכל אחד מהם? מה הלימוד המיוחד בו?
גישות המפרשים
שיטת האברבנאל
האברבנאל (שמות ד, ב-ט) מסביר שמשה חשש משלושה כיוונים - מצד פרעה, מצד העם, ומצד המצרים:
"למה נתיחדו ג' האותות האלה לבחינה הזאת. והנראה בזה הוא אחד מג' דברים: הא' שמשה רבינו וגם ישראל היו מסופקים מאד בגאולה מג' בחינות - הא' מפאת פרעה שהיה מלך עריץ נוקם ונוטר לישראל כנחש, והב' מפאת ישראל שנצטרעו במעשיהם הרעים ובעבודה זרה שהיו עובדים במצרים כמו שזכר הנביא יחזקאל, והג' מפאת העם המצרי שהיו להוטים להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים ומשליכים את בניהם ליאור."
ביאור המי השילוח:
חששו של משה רבנו שהם לא יאמינו לו אכן משקף חולשה בעם שתתגלה בהמשך בתלונות שלהם כלפי משה וכך כותב "והשלשה מופתים רומזים על שלשה מכשולים שהיה להם לישראל: מופת המטה היה נגד שהלינו בפרשת חוקת (במדבר כא, ה) 'וידבר העם באלקים ובמשה... ונפשנו קצה...' וישלח ה' בעם את הנחשים... ועל זה היה תיקון 'והיה כל הנשוך והביט אל נחש הנחושת וחי', ולפיכך גם כאן חזר הנחש למטה. ונגד המופת השני 'הבא נא ידך...' היה נגד שדברו מרים ואהרן במשה, וגם על זה היה תיקון ולפיכך גם זה חזר. והמופת השלישי 'ולקחת ממימי היאור והיה לדם...' זה היה נגד מי מריבה שנראה לעין כי לא נתקן, ועל זה גם כאן לא מצינו שיחזור הדם למים."
הסבר השם משמואל
רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב בספרו שם משמואל (פרשת שמות, שנת תרע"ב) מפרש את שלושת האותות כנגד שלושת האבות: הנחש כנגד יעקב, הצרעת כנגד אברהם, והדם כנגד יצחק. כל אות מבטא את זכותו המיוחדת של כל אב שבזכותה ראוים ישראל להגאל. וכך כותב:
"העולה מזה שמשה חשש שלא יאמינו בעצמם שהם ראוין לקבל זכות אבות…וע"כ בא אות הנחש לרמז להם שזכותו של יעקב עומד להם לסלק כח מצרים ששעבדו בהם בפרך שהוא כענין נחש, והנה חזר למטה וכחם נסתלק,ואם עדיין לא יאמינו…עשה עוד אות הצרעת, דהנה צרעת הוא לבן,..והנה שבה כבשרו זה לאות כי כחו של אברהם הוא חסד דקדושה ביטל את כח זה של מצרים, ואם לא יאמינו גם לשני האותות האלו, היינו שיחשבו אולי גם זכות שניהם איננו מספיק באשר הם אינם ראוין ומדת הדין יקטרג עליהם יעשה אות שלישי הוא אות הדם שמורה על מדתו של יצחק מדת הדין בקדושה,"
יש להתבונן מדוע לפי הסבר השם משמואל האות שכנגד יצחק אבינו הוא האחרון. אמנם אפשר לענות שיצחק אבינו הוא הסנגור הגדול ביותר מבין האבות על עם ישראל, כפי שרואים במסכת שבת דף פט עמוד ב.
ביאור הכלי יקר
רבי שלמה אפרים מלונטשיץ (הכלי יקר, שמות ד, ג) מסביר: בתחילה בימי האבות, היו הם בקומתם ובשררתם כמטה זה העומד זקוף. אחר כך בחטאם בהוצאת דיבה ולשון הרע, נעשו כעפר. וחזרת הנחש להיות מטה מורה על חזרתם של ישראל למעלת אבותם. האות השני מורה על תיקון סיבת הגלות - ישראל כבר התרפאו מלשון הרע. תפקיד האות השלישי לחזק את ידי ישראל לבל יפחדו מהמצרים.
הבנה על דרך הפשט
על דרך הפשט נראה שכדי להוכיח לעם ישראל שמשה אכן נביא ה', היה נצרך לעשות כמה אותות. מובא בחז"ל שגם כשתחזור אלינו הנבואה בעזרת ה' בקרוב, יהיה נכון לבקש מהטוען לנבואה שיעשה כמה אותות להוכיח את היותו נביא ה'.
עוד יש להתבונן: כיצד אמר ה' למשה שאם שני האותות הראשונים לא ישכנעו אותם, האות השלישי כן ישכנע? נראה לומר שהאותות הראשונים יש בהם רוך - הנחש חזר להיות מטה והצרעת התרפאה. אולם האות האחרון לא היה אחריו תיקון - הדם לא חזר להיות מים, ולכן האות הזה משאיר יראה כלפי שמים יותר מקודמיו.
מובא במסכת ברכות דף ה עמוד א: "אמר רבי שמעון בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע... אם ניצחו - מוטב, ואם לאו - יעסוק בתורה... אם לאו - יקרא קריאת שמע... אם לאו - יזכור לו יום המיתה." וענה על כך הרב קוק זצ"ל שהזכרת יום המיתה מחלישה את החיוניות של האדם, ולכן מוטב להתגבר על היצר בדרכים אחרות תחילה. גם כאן סדר האותות היה כזה - שמי שהשתכנע בנבואת משה כבר באותות הראשונים, מצבו היה טוב יותר.
מסר לדורנו
העוצמה שבהדרגתיות
הסדר ההדרגתי של האותות מלמד אותנו עיקרון חשוב: לא תמיד צריך "להכות בפטיש" מיד. יש ערך עצום בגישה הדרגתית, מתונה ומדודה. בחינוך ובבניה האישית - השאיפה היא להתקדם עם מינימום כוח הנצרך כי כל כח המופעל כנגד היצר גם יוצר חולשה ושחיקה.
אל תיראו מהמצרים המודרניים
הכלי יקר מלמד שהאות השלישי בא לחזק את ידי ישראל לבל יפחדו מהמצרים. גם בדורנו יש "מצרים" - כוחות חיצוניים, לחצים חברתיים, אידיאולוגיות זרות - שמנסים להפחיד אותנו ולהרחיק אותנו מזהותנו. האותות מזכירים לנו: אל תיראו! ה' עימנו, וזכות אבות עומדת לנו.
הציפייה לנבואה
אנחנו מצפים לחזרת הנבואה במהרה בימינו. אבל גם היום, אנו יכולים לחיות עם רגישות רוחנית - להקשיב לקול ה' בתורה, בתפילה, ובהתבוננות פנימית. כל אחד מאיתנו יכול לשאוף להיות "מטה" זקוף ומכובד בשירות ה' ועם ישראל.
★ ★ ★
לסיכום: שלושת האותות שניתנו למשה מלמדים אותנו על זכות אבות שעומדת לנו, על הצורך באמונה מבוססת על סימנים ברורים, ועל הערך שבגישה הדרגתית. בדורנו, אנו נקראים ליישם לקחים אלו: לא ליפול לייאוש, להאמין בכוח הפנימי שלנו כעם, לא לפחד מאתגרים חיצוניים, ולהמשיך לצעוד קדימה בדרך האבות - צעד אחר צעד, אות אחר אות, עד הגאולה השלמה בקרוב בימינו, אמן.


