בס"ד | מאמר לפרשת תרומה, התשפ"ו
מכירת עליות או מכירת כסאות – איזו שיטת גיוס תרומות עדיפה?
שאלה יסודית ומעשית עומדת בפני כל קהילה המבקשת לממן את פעילותה: האם עדיף לאמץ שיטה שבה כל אחד תורם לפי נדבת ליבו – 'כֹּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ' – או שמא עדיפה חלוקה שוויונית שבה כל חבר הקהילה משלם סכום קבוע ואחיד?
הבדל זה מוכר היטב מן המציאות של בתי הכנסת: יש בתי כנסת ה'מוכרים כסאות', דהיינו גובים דמי חבר שנתיים קבועים, ויש הנוקטים בשיטת 'מכירת עליות' שבה מוכרים עליות לתורה למרבה במחיר.
למעשה, שיטת 'מכירת הכסאות' נכונה יותר מן הבחינה הערכית, שכן היא מבטיחה שותפות שוויונית לכלל הציבור. לעומת זאת, שיטת 'מכירת העליות' יעילה יותר מן הבחינה הכלכלית, שכן היא מושכת תרומות גדולות יותר ממתנדבים נלהבים. אך מעבר לשיקולי יעילות ונכונות, כדאי לעיין גם בהשפעה הנפשית-רוחנית של כל שיטה: כיצד משפיעה צורת ההתרמה על נפשות התורמים? כיצד עיצב אותה משה רבנו בבניין המשכן?
במשכן אנו מוצאים שילוב חכם של שתי השיטות. רוב התרומות היו על פי נדבת הלב, אך היה גם רכיב אחיד ושוויוני – אַדְנֵי הַמִּשְׁכָּן. האדנים, יסוד הבניין כולו, נעשו ממחציות השקלים שנתנו כל ישראל בשווה. הם הרכיב היחיד במשכן שבו לכל אחד מישראל – ללא יוצא מן הכלל – היה חלק שווה.
לדורות, מחציות השקלים שתרם הציבור מדי שנה שימשו לרכישת קרבנות הציבור, כדי שלכל ישראל יהיה חלק שווה בעבודת בית המקדש. על כך נחלקו הצדוקים והפרושים: הצדוקים סברו שיחיד יכול לנדב קרבן ציבור, ואילו הפרושים דחו זאת בתוקף, וכך נפסקה ההלכה – קרבנות הציבור באים אך ורק מכספי הציבור.
האדנים – נציגי עולם הדומם במשכן
קירות המשכן היו מעצי שיטים מצופים זהב, ותקרתו נארגה משלוש שכבות: יריעות תכלת ושני, יריעות שיער עיזים, ועורות. הדומם כמעט ולא היה נוכח בגוף המבנה – ולכן האדנים הכסופים, העומדים ביסוד הקרשים, היו הנציגים היחידים של עולם הדומם בתוך המשכן.
כאשר נכנסו ישראל לארץ ובנו את המשכן בשילה, כבר הרשו לעצמם לבנות את הקירות מאבן, אולם התקרה עדיין הייתה מיריעות. ובבית המקדש שבנה שלמה בהר המוריה, עלה הדומם עד לגג – אלא שנציגי הצומח עדיין היו נוכחים שם: קורות עצי ארזים מלבנון. בבית המקדש השלישי, יחזיק הדומם אף את התקרה בשלמות.
מה משמעות המהלך הזה? מטרת המקדש היא השראת השכינה בארץ – גילוי מלכות יוצר העולם בכל שכבות הבריאה. ככל שמתקדמת ההיסטוריה, מסוגלת השכינה להיתפש ביותר ויותר בעולם הדומם, עד שבבית השלישי תושלם השראת השכינה בכל הארץ ובכל חלקי הבריאה.(עיין תורה אור ויגש א ושם משמואל ראה)
האדנים – הבסיס ליראת ה'
כידוע, איננו רשאים להגות את שם ה' כפי שהוא נכתב – י-ה-ו-ה – כי 'זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם'. במקום זאת, אנו נוקטים בשם 'אֲ-דֹנָי', מלשון אדנות ושלטון, שכן שם הוי"ה עוד גבוה מעל השגת העולם הזה, ובעולם המוחשי אנו חווים בעיקר את אַדְנוּת ה' – מלכותו ושלטונו בבריאה.
ולא בכדי נקראים אַדְנֵי הַמִּשְׁכָּן בשם זה – שכן בתרומת מחצית השקל ובהכנת האדנים ממנה, הבסיס הפיזי של המשכן כולו, מבטאים ישראל את קבלת מלכות ה' עליהם.
וכך ביאר ה'שם משמואל':
להתבונן בהאדנים ששל המשכן היה כסף ושל החצר היה נחושת, על פי מאמר הזוה"ק פ' לך בפסוק אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך וגו' היכליך. בקדמיתא חצריך, לבתר ביתך, לבתר היכליך, דא פנימאה מן דא, דהנה האדנים הם יסוד הבנין ושל המשכן היה כסף להורות שיסוד הכל הוא אהבת ה', מלשון נכסוף נכספת כי הוא יסוד ותכלית הכל, ובק"ש פתח ואהבת שאפי' יראת ה' נמי מיוסדת על האהבה שמתיירא שלא יאבד האהבה, מה גם יראת הרוממות שבודאי א"א בלתי שתקדים האהבה, ויראה בלתי אהבה הוא יראת העונש מגנה הזוה"ק מאד כידוע, מה גם תכלית הכל בודאי הוא אהבה ודביקות ונשיקין לאשתאבא בגופא דמלכא, וע"כ האדנים שמורים כשמם על אדנות ויראת ה' צריכין להיות של כסף...
ה'שם משמואל' מבאר כאן כי האדנים, המסמלים קבלת אדנות ה' וההכנעה לפניו, נעשו דווקא מכסף – המרמז לצד ימין ולמידת האהבה. הדבר בא ללמד כי האהבה היא שצריכה להיות הבסיס לכל עבודת ה'.
בהמשך דבריו עוסק ה'שם משמואל' באדני החצר של המשכן, שנעשו דווקא מנחושת:
נחושת מורה על מדת השקידה וכמאמר הכתוב ומצחך נחושה שלא ישוב מפני כל, והנה האדם בראשית עבודתו צריך ליקח לו ליסוד עבודתו את מדת השקידה, ולבתר כאשר ירחץ מצואתו ויבוא לכנוס לפנים יעשה לו ליסוד את מדת אהבה כנ"ל, וזהו בקדמיתא חצריך שיסוד הבנין אדני נחושת לבתר ביתך והיכליך שיסוד הבנין אדני כסף.
תמצית הדברים: בשקידה ונחישות בונה האדם בעצמו את האהבה לה'. ובכוח האהבה בונה את היראה לפניו. ובשילוב נכון של אהבה ויראת שמים – עובד אותו כראוי, בעזרת ה'.
האדנים – סוד ה"א האחרונה
רבי לוי יצחק מברדיטשב סידר את ארבע הפרשיות – שקלים, זכור, פרה והחודש – כנגד ארבע אותיות שם הוי"ה וכנגד ארבעת הפרצופים. וכך כתב בספרו 'קדושת לוי':
אבאר לך סוד של ארבע פרשיות. שקלים, זכור, ופרה, וחודש. הנה הם מרומזים כנגד ארבע אותיות הוי"ה בצירוף כזה, הוה"י בסוד ארבע פרצופין נוקבא, דכר, אימא, אבא, היינו שקלים הוא נגד ה"א אחרונה לכך היו השקלים לאדני כסף, כי אדני הוא סוד ה' אחרונה. וזכור הוא נגד הוא"ו שהוא בחינות זכור כנודע. ופרה הוא נגד בינה שהוא אימא עילאה, היינו ה"א ראשונה. וחודש הוא נגד היו"ד שהוא חכמה שבזה נתחדש העולם.
נמצא כאן שני זוגות: שקלים וזכור כנגד וא"ו וה"א אחרונה – המרמזים ליחוד שבין הקב"ה והשכינה; ופרה והחודש כנגד יו"ד וה"א ראשונה – המרמזים ליחוד העליון שבין אבא לאמא, חכמה ובינה.
הקשר בין פרשת שקלים לפרשת זכור בא לידי ביטוי גם בסיפור מאורעות הפורים, השקלים שתרמו ישראל ניצחו את עשרת אלפים ככר הכסף שהציע המן הרשע לאחשוורוש. ובתנועה הפוכה, הנצחון על המן ועל חבר מרעיו הניע את ישראל לשוב לארץ ישראל ולבנות את הבית השני שאליו מיועדים השקלים. גם בדורנו אנו ניתן להבחין בקשר עמוק שבין ההתמודדות עם אויבי ישראל לבין הנחת אבן הפינה ובניין הבית השלישי.
מסר לדורנו
תרומת מחצית השקל – דווקא מחצית ולא שלם – לימדה כי אין אדם שלם בלא שותפות עם הכלל. עבודת ה' המשמעותית נבנית על שני יסודות: האהבה, שהיא פנימית ועמוקה, ובצידה השקידה וההתמדה היומיומית. לדורנו, יסוד הבית השלישי ראוי לבוא בתרומה שבה ישתתפו כל ישראל בתרומת מחצית השקל מעבר לזה מאת כל איש כאשר ידבנו ליבו. כיוצא בזה גם נממן את פעילות בתי הכנסת בשילוב בין השנים, תשלום בסיסי קבוע יחד עם תרומות אישיות מיוחדות.


