בס"ד

שבת פרשת תצוה – שבת זכור

בהפטרת שבת זכור אנו קוראים על מלחמת שאול בעמלק. כך ציווה אותו שמואל הנביא:

"עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת־עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת־כׇּל־אֲשֶׁר־לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד־אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד־יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד־שֶׂה מִגָּמָל וְעַד־חֲמוֹר׃" (שמואל א טו, ג)

למרות הציווי החד והמפורש, שאול המלך אינו מבצעו במלואו. כך מתאר שמואל הנביא את התוצאות:

"וַיִּתְפֹּשׂ אֶת־אֲגַג מֶלֶךְ־עֲמָלֵק חָי וְאֶת־כׇּל־הָעָם הֶחֱרִים לְפִי־חָרֶב׃ וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל־אֲגָג וְעַל־מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל־הַכָּרִים וְעַל־כׇּל־הַטּוֹב וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם וְכׇל־הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ׃" (שמואל א טו, ח-ט)

שמואל הנביא מתאר את הותרת אגג בחיים ואת לקיחת שלל הצאן והבקר ככישלון חמור – טעות שהביאה לאיבוד המלוכה. כך פונה ה' יתברך אל שמואל: "נִחַמְתִּי כִּי־הִמְלַכְתִּי אֶת־שָׁאוּל לְמֶלֶךְ כִּי־שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת־דְּבָרַי לֹא הֵקִים". שמואל קיבל את הבשורה בכאב עמוק: "וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל וַיִּזְעַק אֶל־יְהֹוָה כׇּל־הַלָּיְלָה". שמואל, שמשח את שאול למלך ואהבו אהבה עמוקה, לא יכול היה לראות בנפילתו של המלך שבחר.

ואכן קשה להבין: כיצד נכשל שאול המלך, האיש שנבחר על ידי ה' למלוכה והיה "מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכׇּל הָעָם" (שמואל א י, כג)? נסקור שלושה כיוונים להבנת כישלונו.

א. נחבא אל הכלים – ענוה פסולה

כאשר נבחר שאול למלך, הוא היה "נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים". לכאורה מדובר בתכונה חיובית – ענוה ושפלות רוח – אך בה טמון גם חסרון מהותי. ניתן לראות חוט חורז בין אותה התחבאות בעת בחירתו למלך, לשתיקתו כאשר בני בליעל ביזוהו, ועד לכישלונו במשימת הכרתת עמלק.

בתיאור הכישלון נאמר ששאול והעם חמלו על אגג ועל מיטב הצאן. ברם, כאשר שמואל מוכיחו, שאול מתאר את הדברים אחרת:

"וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל־מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְאֶת־הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ׃" (שמואל א טו, טו)

לפי דבריו שלו, שאול נגרר אחר העם ולא עצר בעדו. במובן מסוים הוא מודה באשמה חמורה יותר מזו שתאר שמואל: הוא טוען שהיה חסר את הכוח להנהיג את עמו. חולשה זו כלפי הציבור ממשיכה את אותו חוט חורז של "נחבא אל הכלים", וסופה הביא לנפילתו.

כיצד זה מסתדר עם התיאור המפורש שהוא עצמו חמל? התשובה היא שחמל משום שראה את עצמו חלק מן העם, ולא שליח ה' יתברך שנשלח לבצע משימה אלוקית. רבי נתן מברסלב, בליקוטי הלכות, מכנה קלקול זה "ענוה פסולה" וכותב:

"כִּי שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ הָיָה קָטָן בְּעֵינָיו מְאֹד כִּי הָיָה נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב, וַיִּבְזֻהוּ וְכוּ' וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ. אֲבָל בֶּאֱמֶת פָּגַם בָּזֶה גַּם כֵּן כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, מִכׇּל שֶׁכֵּן בַּמֶּה שֶׁהֶחֱיָה אֶת אֲגָג שֶׁמִּמֶּנּוּ יָצָא הָמָן"

מרדכי ואסתר מתקנים את שאול – זקיפות קומה בנימינית

אמנם יש גם צד שני, כי בשבט בנימין עובר גם חוט חורז אחר לחלוטין, ישן מימים: חוט של זקיפות קומה. בנימין הצדיק היה הבן היחיד מבני יעקב אבינו שלא השתחווה לעשו הרשע, והיחיד שנולד בארץ ישראל. תכונה זו הוריש לצאצאיו, ובתקופת השופטים, בסיפור פלגש בגבעה, אי הנכונות להיכנע בשום מצב, אף כמעט הביאה להכחדת השבט. ואולם אצל מרדכי ואסתר בשושן, אותה זקיפות קומה הפכה לבסיס ההצלחה.

מרדכי איש הימיני לא נגרר אחר שאר העם – לא השתתף בסעודת אחשורוש, ועל המן הרשע נאמר עליו "לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה" – ניסוח שמשמעותו: לא עכשיו ולא לעולם. כאן מבצבצת אותה תכונה ישרה שירש מבנימין הצדיק: שיקפוץ העולם, לרשע הזה לא אשתחווה.

גם אסתר המלכה גילתה לאורך כל המגילה אותה זקיפות קומה. שניהם יחדיו הביאו את הישועה לישראל, ובכך תיקנו את מה ששאול לא השלים.

זקיפות קומתו של בנימין זיכתה אותו בכך שכל המשכן ובית המקדש יהיו בנחלתו: מי שלא השתחווה לאויבי ישראל זכה שכל ההשתחוויות לריבונו של עולם יהיו בנחלתו.

ב. "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה" – הסכנה ברחמנות שלא במקומה

כיוון נוסף להבנת חטאו של שאול מובא בתלמוד:

"וַיָּרֶב בַּנָּחַל", אָמַר רַבִּי מָנִי: עַל עִסְקֵי נַחַל. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשָׁאוּל: "לֵךְ וְהִכִּיתָ אֶת עֲמָלֵק", אָמַר: וּמָה נֶפֶשׁ אַחַת אָמְרָה תּוֹרָה הָבֵא עֶגְלָה עֲרוּפָה — כׇּל הַנְּפָשׁוֹת הַלָּלוּ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְאִם אָדָם חָטָא, בְּהֵמָה מֶה חָטְאָה? וְאִם גְּדוֹלִים חָטְאוּ, קְטַנִּים מֶה חָטְאוּ? יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה". (יומא כב, ע"ב)

חז"ל מתארים כאן עימות בעל משמעות עמוקה ואקטואלית לדורנו. שמואל הנביא מצווה ציווי חד וברור, אך קשה מאוד לביצוע לטבע הישראלי. וכן אמרו חז"ל:

שָׁלֹשׁ מַתָּנוֹת טוֹבוֹת נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: בַּיְשָׁנִין וְרַחֲמָנִין וְגוֹמְלֵי חֲסָדִים. (ירושלמי סנהדרין ו)

מצוות מחיית עמלק היא אולי הקשה ביותר בכל תרי"ג מצוות לעם ישראל, משום שהיא נוגדת בצורה קיצונית את טבענו הרחמן. שאול המלך הלך אחר נטייתו הטבעית ולא שמע בקול הנביא, ובכך הפסיד את מלכותו וכמעט את כל עולמו.

הרב קוק מלמד שהרגש המוסרי הטבעי, על אף שהוא מתנת ה', עלול לבלבל אותנו. הסדר הנכון הוא: הוראת התורה גוברת על הרגש הטבעי, והוראת הנביא גוברת על הוראת התורה בהוראת שעה.

ומדוע סידר הקב"ה ניגוד כה קיצוני בין טבענו ובין מצוות מחיית עמלק? דווקא בשל הניגוד הזה המצווה כה נשגבת: היא מרימה אותנו לעמדה נקייה של עבודת ה', ומגלה את ביטולנו המוחלט לריבונו של עולם. לכן השלמת מלכות ה' מחייבת הכרתת עמלק, כמו שאמרו חז"ל:

רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: כָּל זְמַן שֶׁזַּרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק קַיָּם בָּעוֹלָם לֹא הַשֵּׁם שָׁלֵם וְלֹא הַכֵּס שָׁלֵם, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה'", אָבַד זַרְעוֹ מִן הָעוֹלָם הַכֵּס שָׁלֵם. (ילקוט שמעוני רס"ח)

מרדכי ואסתר מתקנים את שאול – שלא לרחם על אכזרים

גם בנקודה זו עשו מרדכי ואסתר תיקון לשאול המלך. אסתר לא התרגשה מתחנוני המן על נפשו; וכשראתה שנותרו בשושן הבירה עמלקים הממשיכים לזמום להרגנו, ביקשה מהמלך יום נוסף להילחם בשונאים. כך מסופר גם שהיהודים לא שלחו ידם בביזה למרות שהורשו לכך – לא רצו לפזר את כוחותיהם על ענינים צדדיים, אלא להתמקד בכילוי הרשעה עד תומה.

ג. חוסר אמונה – כישלון הביטול לה' יתברך

הכיוון השלישי להבנת חטאו של שאול נוגע לאמונה. שאול ראה בעיניו שאין ביכולתו להכרית את עמלק לגמרי, וחישוביו לא היו בלתי סבירים. אז מה היה חטאו? מבאר השפת אמת:

"וְכֵן כְּתִיב וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה שֶׁעִיקַר כֹּחַ מְחִיַּת עֲמָלֵק עַל יְדֵי אֱמוּנָה... וְגַם מַה שֶׁחָמַל שָׁאוּל עַל אֲגָג – בּוֹדַאי הָיָה נִרְאֶה לוֹ בְּעַלִיל שֶׁאֵין אוֹפָן לְמָחְקוֹ לְגַמְרֵי אָז, שֶׁהֲרֵי בֶּאֱמֶת נִשְׁאַר. וְאַךְ אִם הָיָה מִתְחַזֵּק בָּאֱמוּנָה לָדַעַת כִּי בּוֹדַאי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יַעֲזוֹר שֶׁיּוּכַל לִמְחוֹת שְׁמוֹ לְגַמְרֵי כְּמוֹ שֶׁאָמַר לוֹ שְׁמוּאֵל, זֶה עַצְמוֹ הָיָה הַסִּיּוּעַ שֶׁיּוּכַל לְמָחְקוֹ לְגַמְרֵי."

השפת אמת מלמד שהנסיון שהיה טמון במצוה זו היה: האם שאול יבטל את חישוביו ומחשבותיו כנגד דבר ה'? שאול לא הצליח לבטל את עצמו לפני ה', ולכן גם לא זכה לעזר מן השמים. אלמלא כן – ובטח שהיה מקבל סיוע עליון ומכרית את עמלק.

מרדכי ואסתר מתקנים את שאול – הביטול לה'

מרדכי היהודי ואסתר המלכה גילו כל אחד בדרכו ביטול מוחלט לשמים. מרדכי, בביטולו לה', לא הרגיש צורך להתחנחן לאחשורוש ולא נרתע כלל מן המן הרשע. בנקודה זו, לו היינו עוצרים את הסיפור באמצע, יתכן שהיינו מאשימים את מרדכי בגזירות שנגזרו על ישראל – ואולם המשך הסיפור הופך את התמונה לגמרי.

גם אסתר גילתה ביטול עמוק לריבונו של עולם; חז"ל קוראים לה "קַרְקַע עוֹלָם" – הביטוי החזק ביותר להתבטלות מוחלטת לה'. מכוח ביטול זה שמרה על פניה עד לרגע המדויק שבו זרקה את חיצי האשמה כלפי המן, כשכבר לא יכול היה להתחמק מהם. כשרון מדהים, כולו נובע מהתבטלות גמורה לה'.

שלושת הכיוונים – והקשרם למתנות ישראל

האם שלושת הכיוונים סותרים זה את זה? נראה שאין ביניהם סתירה; כולם סובבים סביב אותן מתנות שנתן הקב"ה לישראל: בַּיְשָׁנִין, רַחֲמָנִין, וְגוֹמְלֵי חֲסָדִים. מתנות טובות – אך גם הן עלולות להזיק כאשר אינן מופנות כראוי.

הבעיה של "נחבא אל הכלים" שייכת לבישנות שקיבלנו מה'. "יותר צדיק מה'" שייך לרחמנות, שכן חז"ל ציינו שריחם על אכזרים היכן שאסור לרחם. וחולשת האמונה שייכת למידת גומלי חסדים: "הַבּוֹטֵחַ בַּי-הֹוָה חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ" (תהילים לב, י).

המשימה שלא הושלמה – מסרה של אסתר לדורות

עם כל השמחה וההודיה על ביטול גזירת המן האגגי ועל הניצחון על העמלקים, המשימה לא הושלמה בימי אחשורוש. עמלקים הרוצים לכלותנו עדיין מסתובבים בעולם. זוהי הסיבה שאסתר ביקשה מן החכמים "כתבוני לדורות" – היא הבינה שהמשימה טרם הסתיימה, ורצתה להעביר לנו את המסר ואת המשמעות. ואכן, כידוע: רק נבואה הנצרכת לדורות נכנסה לתנ"ך, ומגילת אסתר נכנסה!

חז"ל סידרו את המשימות בשיבת ציון בקצרה:

תַּנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ מִצְוֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּכְנִיסָתָן לָאָרֶץ – לְהַעֲמִיד לָהֶם מֶלֶךְ, וּלְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק, וְלִבְנוֹת לָהֶם בֵּית הַבְּחִירָה. (ילקוט שמעוני רס"ח)

הסדר מחייב: קודם מלך, ואחר כך הכרתת עמלק, ורק לאחר מכן בניין בית המקדש. היום, כשאנו מתמודדים עם עמלקי דורנו ועם שונאי ישראל המבקשים את כיליונו, אנו מבינים שזוהי הדרך המובילה אל הבית השלישי ואל השלמת כסא מלכותו של ה' יתברך.

מסר לדורנו

שאול המלך נכשל משום שתכונות טובות – ענווה, רחמנות ושיקול דעת – אינן מחליפות ציות מוחלט לדבר ה' בשעת הצורך. גם בדורנו, מול אויבים המבקשים את השמדתנו, לא ניתן להרשות לעצמנו "ענוה פסולה", רחמנות שלא במקומה, או חוסר אמונה ביכולת האלוקית לסייע לנו. מרדכי ואסתר לימדונו שדווקא הביטול לה' והאמונה הגמורה בו הם המקנים לאדם ולאומה את הכוח לעמוד בשעת הסכנה. שבת זכור מזכירה לנו בכל שנה שהמאבק עם עמלק הוא מאבק על עצם שלמות מלכות ה' בעולם. כשנלמד לכוון את מתנות הנפש שלנו – הבישנות, הרחמנות ומידת החסד – לכיוון הנכון, נזכה לראות את שלמות השם ושלמות הכסא.

• הבא >