בס“ד · התשפ“ו
שורשי נבואות גוג ומגוג בתורה
כידוע, אין נביא רשאי לחדש דבר בתורה, ולכן לכל הנבואות שנכנסו לספרי הנביאים ישנם שורשים כבר בתורה. היכן רמוזה בתורה מלחמת גוג ומגוג? ישנם אמנם רמזים כבר בספר בראשית — אם במלחמת אברהם אבינו בארבעת המלכים, ואם בדברי יעקב אבינו לעשיו אחיו “עד אשר אבוא אל אדוני שעירה” — אבל המקור הברור ביותר נמצא בדברי בלעם שבפרשתנו (במדבר כד, יז-יט):
אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כׇּל־בְּנֵי־שֵׁת׃ וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל׃ וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר׃
הוא מתאר כאן שעם ישראל ישלוט בגאולה על כל העולם, וכן מתאר את המלחמה שתהיה בין הגויים במלחמת גוג ומגוג:
וְצִים מִיַּד כִּתִּים וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ־עֵבֶר וְגַם־הוּא עֲדֵי אֹבֵד׃
זו המלחמה שאת הסנוניות שלה אנו רואים כבר. בלעם, בהיותו אויב ישראל, רואה במלחמה זו דבר איום ונורא המבעית אותו, ולכן אומר “אוֹי מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל”; אולם כל מי שבוחר בטוב ואוהב את ישראל — אין לו מה להיבהל ממנה.
נבואת גוג ומגוג בגרסת מיכה הנביא
כשהתאימו חכמי ישראל הפטרות לפרשות התורה, חיפשו כמובן נושא משותף. נקודת החיבור הבולטת ביותר בין פרשת בלק לנבואת מיכה הנביא היא:
עַמִּי זְכׇר־נָא מַה־יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה־עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן־בְּעוֹר מִן־הַשִּׁטִּים עַד־הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת יְ-הֹוָה. (מיכה ו, ה)
יש דעות שונות בפרשנים מה בא מיכה להזכיר לנו: האם להזכיר שבלעם הלך לקלל ונמצא מברך את ישראל, או שה' — בכל אותם ימים שבלק ובלעם נפגשו לקלל את ישראל — לא זעם על ישראל, כלומר לא נהג במידת הדין, כדי שלא יוכל בלעם למצוא פרצה ולקללם.
אולם מעבר לנקודה זו, ניכר שכל ההפטרה, העוסקת במלחמת גוג ומגוג, היא הרחבה של נבואת גוג ומגוג שבגרסת הפרשה. ההפטרה פותחת כך:
וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל מֵאֵת יְ-הֹוָה כִּרְבִיבִים עֲלֵי־עֵשֶׂב אֲשֶׁר לֹא־יְקַוֶּה לְאִישׁ וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם׃ וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר כִּכְפִיר בְּעֶדְרֵי־צֹאן אֲשֶׁר אִם־עָבַר וְרָמַס וְטָרַף וְאֵין מַצִּיל׃
הנביא משווה כאן את עם ישראל בזמן הגאולה לטל: כמו הטל, שתמיד יורד ללא תלות בבני האדם — כך גם עם ישראל. וכך כותב האברבנאל:
שארית יעקב לא יבקש אז מצרים לעזרה ולא אשור ולא שום אומה אחרת באותה צרה כי לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם שיצילהו ויושיעהו אבל יחל ישראל אל ה' כי עם ה' החסד והרבה עמו פדות ובו ישימו בטחונם ולא בבני אדם.
אילו היה האברבנאל חי היום, בוודאי היה מציין במקום “מצרים” את ארה“ב. גם אמירה זו של מיכה הנביא יש לה שורשים בפרשה, בדברי בלעם:
כִּי־מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן־עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב׃ (במדבר כג, ט)
שתי תועלות בכך שלא ניחל לבני אדם
מה החשיבות הגדולה שבכך שלא ניחל לבני אדם? שתי תועלות יצמחו מכך.
האחת — לא תהיה כל יכולת הצלה למי שעם ישראל ילחם בו ויאכל אותו, כפי שאומר הנביא “וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם... כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר כִּכְפִיר בְּעֶדְרֵי־צֹאן אֲשֶׁר אִם־עָבַר וְרָמַס וְטָרַף וְאֵין מַצִּיל”. ואנו רואים כבר כיום עד כמה התלות באומות מונעת מישראל לנצח את אויביו.
השנייה — עם ישראל יחיה את כל אוהביו מקרב האומות, כמו הטל. וכך כותב האברבנאל:
יהיה ישראל לאותם העמים שהטיבו עמהם אוהב טהר לב ומועיל מאד כטל מאת ה' וכרביבים עלי עשב שהם מועילים לעשבים מאד ומגדלים אותם לא לתקות תועלת ושכר כי אם בטבע ההטבה וזהו אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם.
מה הקשר בין הדברים? כאשר הדיין מקבל טובת הנאה (שוחד) מאחד מבעלי הדין, אין הוא יכול לשפוט משפט צדק; ועם ישראל בגאולה צריך לעשות משפט צדק בעולם. כך מתבטא עובדיה הנביא “וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת־הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַי-הֹוָה הַמְּלוּכָה” (עובדיה א, כא), וכן ישעיה הנביא “וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי־אָרֶץ וְהִכָּה־אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע” (ישעיה יא, ד).
ולא רק משפט צדק תלוי בכך שלא ניחל לבני אדם — גם יכולתנו להשפיע טוב על העולם תלויה בכך, שכן כאשר אתה תלוי במישהו, אתה משועבד אליו במידת מה, וממילא אינך יכול להיטיב לו באופן מלא. ובאמת שני הנושאים עניין אחד הם, שהרי גם מטרת המשפט היא לעשות טוב לעולם; ועשיית הדין ברשעים מעלה את קרנם של הצדיקים ומביאה גאולה לעולם — ובמיוחד מלחמה זו, שתביא קץ לעידן המלחמות בעולם.
עד מתי נאכל חרב?
אנו, בדור הזה, רואים על מה דיברו הנביאים: אנו רואים את כל הצרים עלינו והשונאים אותנו בעולם. האם נצטרך להילחם בכולם? אומר מיכה הנביא “תָּרֹם יָדְךָ עַל־צָרֶיךָ וְכׇל־אֹיְבֶיךָ יִכָּרֵתוּ” (מיכה ה, ח). ה“צרים” הם אלו שבפועל נלחמים בנו — כמו החמאס, הפתח, הרשות הפלסטינית, חיזבאללה, החות'ים ואיראן; וה“אויבים” כוללים רבים מן הגויים מלבדם.
ובכן, הנביא אומר כאן רק “תָּרֹם יָדְךָ עַל־צָרֶיךָ” — ולא על אויביך. מבאר המלבי“ם: “על הצוררים שלוחמים אתך תרום ידך, והאויבים יכרתו מעצמם”. הלימוד כאן חשוב: דווקא משום שאנו שוחרי שלום ומצפים כבר לסיום מלחמותינו, עלינו לנחול ניצחונות מזהירים על צרינו. ניצחון מוחץ יביא ליראה של כל שונאינו ואויבינו מאיתנו, וגם ליראתם מריבונו של עולם.
סוף עידן המלחמות
הנביא מיכה מתאר בהמשך הנבואה שינוי סדרי עולם שיבוא בעקבות ניצחון ישראל על אויביו:
וְהָיָה בַיּוֹם־הַהוּא נְאֻם־יְ-הֹוָה וְהִכְרַתִּי סוּסֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְהַאֲבַדְתִּי מַרְכְּבֹתֶיךָ׃ וְהִכְרַתִּי עָרֵי אַרְצֶךָ וְהָרַסְתִּי כׇּל־מִבְצָרֶיךָ׃ וְהִכְרַתִּי כְשָׁפִים מִיָּדֶךָ וּמְעוֹנְנִים לֹא יִהְיוּ־לָךְ׃ וְהִכְרַתִּי פְסִילֶיךָ וּמַצֵּבוֹתֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְלֹא־תִשְׁתַּחֲוֶה עוֹד לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ׃ וְנָתַשְׁתִּי אֲשֵׁירֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְהִשְׁמַדְתִּי עָרֶיךָ׃ וְעָשִׂיתִי בְּאַף וּבְחֵמָה נָקָם אֶת־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמֵעוּ׃
בשלב זה כבר לא יהיה כל צורך בסוסי מלחמה, מרכבות, מבצרים וכיוצא באלו, ולכן מדבר הכתוב בלשון “והיה” — שהוא לשון שמחה.
ומה ייעשה עם גויים שלא ירצו להבין את העניין, שלא יקבלו ששבת ועבר עידן המלחמות? עליהם אומר הנביא “וְעָשִׂיתִי בְּאַף וּבְחֵמָה נָקָם אֶת־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמֵעוּ” — כלומר, בשלב זה הקב“ה יתערב בעצמו ויטפל בהם. וכך מבאר המלבי“ם: “ואז אעשה נקמה בגוים אשר לא ישמעו לחזור לדת האמת ולקבל עליהם מלכות שמים, כמבואר בסוף זכריה”. דהיינו, מלחמת גוג ומגוג תסתיים בכך שעם ישראל משמש כמוביל ומנהיג את כל העולם; אין עוד מלחמות בעולם, וכל הגויים שיישארו יקבלו על עצמם את דת האמת — ויחיו על פי שבע מצוות בני נח.
מסר לדורנו
נבואות הגאולה של בלעם ושל מיכה מלמדות שעם ישראל עתיד לעמוד בכוחות עצמו, מתוך ביטחון בה' לבדו ולא תלוי בבני אדם. דווקא מתוך אהבת השלום והכמיהה לסיום המלחמות, נדרשים אנו לנחול ניצחונות מזהירים על צרינו, שכן ניצחון מוחץ הוא שיביא ליראה ולהכרה במלכות שמים. כדברי המלבי“ם, על הצוררים הלוחמים בנו נרים יד, והאויבים ייכרתו מאליהם. בסופו של התהליך יבוא קץ לעידן המלחמות, ועם ישראל ינהיג את העולם בדרך האמת והצדק.


