בס"ד | פרשת פנחס, התשפ"ו , בעז מלט
דמותו של אליהו הנביא מיוחדת מאוד. הוא מתואר בתנ"ך גם כנביא וגם כמלאך, גם קנאי וגם אוהב ישראל גדול. הוא מלווה את עם ישראל בכל הדורות – אם דרך הופעתו בכל ברית מילה ואם דרך התגלותו לצדיקי כל הדורות, במה שמכונה "גילוי אליהו". מוצאו לא ברור דיו, ויציאתו מן העולם פלאית.
חז"ל קישרו בצורה ברורה את אליהו לפנחס ואמרו "פנחס הוא אליהו". האם כוונתם לומר כפשוטו שזה אותו האיש בתקופות שונות, או שאליהו הוא גלגול של פנחס, או שמדובר באותו סוג אישיות? זה נושא לעיון בפני עצמו – בכל אופן, ישנם קווי דמיון ברורים ועמוקים בין השניים.
התקווה שנגוזה
ההפטרה פותחת ב"וְיַד־יְ-הֹוָה הָיְתָה אֶל־אֵלִיָּהוּ וַיְשַׁנֵּס מׇתְנָיו וַיָּרׇץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד־בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה". אנו מתחילים את ההפטרה בפסוק המסיים אירוע שלם – את סיפור אליהו ונביאי הבעל בהר הכרמל. יש בכך לימוד: לפחות לדעתו של אליהו הנביא, זה לא סוף סיפור אלא דווקא תחילתו. ומסתבר שגם חכמי ישראל שסידרו את ההפטרות ראו בכך אכן תחילת סיפור – תחילת ההפטרה של פרשת פנחס.
מדוע בחר אליהו הנביא להיראות סוף סוף לאחאב לאחר תקופה ארוכה של הסתתרות, ולמה הזמין את כל נביאי הבעל לכרמל? כנראה אליהו בנה על כך שאחאב ישתוק ויעמוד מנגד בזמן שהעם יחווה את הנס – את האש היורדת משמים ושורפת את קרבנו, ואת הגשם הבא לפי הזמנתו. אחרי שאחאב אכן עמד מנגד וראה את כל האירוע, הסיק אליהו שנגע בלבו של המלך ויש סיכוי לפתיחת דף חדש. שינוס מתניו וריצתו לפני מרכבת המלך – עם כל הכבוד שהמלך קיבל בכך – נועדו להגיע יחד עם אחאב אל ארמונו ולהחליף את כהני הבעל שנשחטו בתור נביא הממלכה. המלבי"ם מבאר שאכן אליהו הצליח לזכך את לבו של אחאב. אז מדוע בכל זאת נכשל המהלך?
איזבל טורפת את הקלפים
"וַיַּגֵּד אַחְאָב לְאִיזֶבֶל אֵת כׇּל־אֲשֶׁר עָשָׂה אֵלִיָּהוּ וְאֵת כׇּל־אֲשֶׁר הָרַג אֶת־כׇּל־הַנְּבִיאִים בֶּחָרֶב". מבאר המלבי"ם את פשר הכפילות "את כל... את כל": "את כל – מירידת האש והגשם, ואת כל – ר"ל הסבה שבעבורה הרגם, שרצה להצדיק את אליהו, ור"ל את כל הפרטים שבעבורם הרג את כל הנביאים". כנראה אחאב אכן רצה לשוב בתשובה ולהמשיך עם אליהו, אך לא היה לו הכוח לעמוד בתקיפות כנגד איזבל אשתו.
תגובתה של איזבל הייתה חריפה: "וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ אֶל־אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר כֹּה־יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן כִּי־כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת־נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם". ויש לשאול: אם רצתה איזבל להרוג את אליהו, מדוע לא דאגה להרגו מיד ושלחה רק שליח? ולמה לא אמרה כלום לאחאב?
כנראה הרגישה שאחאב נוטה אחרי אליהו ולא רצתה להיכנס לעימות חזיתי מולו. "כשרונה" של איזבל היה בעבודה מאחורי הקלעים, בתחבולות ומזימות. שליחת השליח לאליהו נעשתה ללא ידיעת אחאב – וייתכן אף שדאגה שאליהו יבין שמאחאב באו הדברים ולא ממנה. כך עשתה גם בסיפור כרם נבות: "וַתִּכְתֹּב סְפָרִים בְּשֵׁם אַחְאָב וַתַּחְתֹּם בְּחֹתָמוֹ" (מלכים א כא, ח).
אליהו מתייאש
כגודל הציפייה כך גודל האכזבה. אליהו תלה תקוות גדולות מאוד בכינוס הגדול בהר הכרמל. ה' סייע בעדו, הביא גשם לפי בקשתו והוריד אש משמים – ובכל זאת לא הצליח להשיב את אחאב בתשובה. יתרה מכך, לא זכה להתגלות ה' אליו ולא ידע אם עליו לברוח מאיזבל או לבטוח בה' ולהמשיך בשלו.
מתוך כך הלך אליהו אחר לבו: ברח לממלכת יהודה ואז המשיך למדבר סיני. שם שלח לו ה' מלאך שהגיש לו עוגת רצפים וצפחת מים, ומכוח אכילה זו החזיק מעמד ארבעים יום וארבעים לילה עד שהגיע להר חורב – אל המקום שבו זכה משה רבינו להתגלות ה'. שם שואל אותו ה' פעמיים: "מַה־לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ" – ובשתיהן מקבל את אותה התשובה:
וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַי-הֹוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי־עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת־נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת־נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ׃
בשפה פשוטה: "אני מיואש. נכשלתי במשימה ואיני יודע כיצד אפשר להביא לתיקונו של עם ישראל."
אסור להתייאש – הלימוד מהר חורב
בתגובה, ה' מראה לאליהו מופע: רוח גדולה, אחריה רעש חזק, אחריו אש – ואחריה קול דממה דקה. לפני שנבאר את משמעות המופע, יש לשאול: מדוע המתין ה' עד שאליהו יגיע להר חורב דווקא? הרי ה' יכול להתגלות בכל מקום.
מבאר ה"סוד ישרים":
מהתגלות אמיתי מוכרח להישאר רשימה הניכרת לעולם, כמו שמצינו בהתגלות הר סיני שאף שהיה לפי שעה... מ"מ נשאר מזה רשימה לעולם, כדמצינו באליה הנביא שאמר אליו השי"ת שילך להר חורב למערה שעמד בה משרע"ה. (סוד ישרים, שביעי של פסח)
ומוסיף ה"סוד ישרים": "חתם השי"ת שימלוך על ישראל לעולם ועד, נקבע זה החירות בישראל, וכמו כן נקבע הקדושה בישראל". כשם שנשארה רשימה בהר סיני ממעמד מתן תורה, כך על אחת כמה וכמה שחייבת להישאר רשימה של חירות וקדושה בעם ישראל לכל הדורות. גם אם אתה, אליהו, אינך מבחין בדברים ונראה לך שעם ישראל איבד את הדרך – אין שום יאוש בעולם כלל. עם ישראל לא יכול לאבד את הדרך.
ולפיכך, כיוון שאליהו "ביקש" להתפטר מתפקידו – ה' מצווה אותו לשוב ולמשוח שלושה: חזאל למלך ארם, יהוא בן נמשי למלך ישראל, ואלישע בן שפט לנביא תחתיו. כל אחד מהם ממלא תפקיד שונה בתהליך: חזאל ייסר את ישראל ויעורר אותם לתשובה; יהוא ילחם בבית אחאב ויכלה אותו; ואלישע יקדש את ה' ויעורר את ישראל לחזרה בתשובה. המסע ממשיך.
רוח, רעש, אש וקול דממה דקה
מה מלמד ה' את אליהו בסדר המופע שהראה לו? אומרת הגמרא (ברכות נח ע"א) שיש סדר בהופעת המלכות – הן הארצית והן האלוהית – בעולם. מבאר הרב קוק (עין איה ברכות ט, רצד):
כל התיקונים שבעולם הם לעולם תולדות ההכרח, כי כן יסד השם יתברך בעולמו שתהיה הקליפה קודמת לפרי וההכרח של הרע יהיה הסבה לעורר לבקש את הטוב ולמוצאו.
אם אתה, אליהו, רואה את כל הקליפות ושואל "כיצד נגיע לתיקון?" – דע לך שכך צומחת ועולה המלכות. ממשיך הרב קוק ומבאר את שלבי התהליך: הרוח הגדולה מסמלת את ההתגעשות הפנימית, ריב ומדון בתוך הקיבוץ – שמתוכו מבינים שיש הכרח לסדר שלטון ומנהיגות. הרעש מסמל את רעש המחלוקת שדוחף את החברה לארגן את עצמה. האש מסמלת את מלחמות החוץ הגורמות להתבצרות האומה. ואחרי כל אלה מגיע קול דממה דקה – ומבאר הרב קוק:
ההנהגה הישרה בשבט מישור לכלל העם כולו. זאת היא עיקר מטרת המלוכה, לא הנצחונות הפנימיים של הרעש, ולא הנצחונות החיצוניים של האש, כ"א שקט ושלוה – "אין יוצאת ואין צוחה" – קול דממה דקה.
הרב קוק ממשיך ומבאר שתהליך זה עובר על כל האנושות מאז בריאת העולם ועד לגאולה השלמה: אלפיים שנות תוהו – רוח. אלפיים שנות תורה – אש. ואלפיים שנות משיח – קול דממה דקה.
וזהו גם תהליך אישי שכל אחד מאיתנו עובר בחייו: בבניין האישיות שלו הוא חווה תחילה את הרעש הפנימי, אחר כך את האש – ומי שמחזיק מעמד זוכה בסוף לקול דממה דקה, לשלום הפנימי שאין למעלה ממנו.
מסר לדורנו
אליהו הנביא – הקנאי הגדול, אוהב ישראל – הגיע לרגע של ייאוש מוחלט. "ואוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי". ותשובת ה' לו – ולנו – ברורה: אין יאוש. הרשימה של מעמד הר סיני חקוקה בעצמות עם ישראל לעולם ועד, ואף כוח בעולם לא יכול לטשטשה. בדורנו, שבו אנו רואים רוח ורעש ואש, קל להיאחז בתחושת ייאוש. אבל הנביא מלמד אותנו שאלו הם בדיוק השלבים שקודמים לקול הדממה הדקה. כשם שציווה ה' את אליהו "שׁוּב לְדַרְכְּךָ" – כך גם אנחנו: לחזור לדרך, להמשיך במשימה, ולהאמין שהשקט והשלוה אכן יבואו.


