וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית, אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם--מְצַחֵק. וַתֹּאמֶר, לְאַבְרָהָם, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ: כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק. וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד, בְּעֵינֵי אַבְרָהָם, עַל, אוֹדֹת בְּנוֹ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם, אַל-יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל-הַנַּעַר וְעַל-אֲמָתֶךָ--כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ: כִּי בְיִצְחָק, יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. וְגַם אֶת-בֶּן-הָאָמָה, לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ: כִּי זַרְעֲךָ, הוּא.(בראשית כא ט)
תלונתה של שרה אמנו מתחילה בראותה את ישמעאל מצחק. ראשית חשוב לשים לב שהוא נקרא בפסוק זה בן הגר המצרית , על שם אימו ומודגש גם ארץ מוצאה- מצרים.
מה עניין מצחק? הפסוק מקצר ולא מבאר פשר צחוקו, ניכרת ההקבלה של צחוקו לעומת ״בני יצחק״ המוזכר מיד בפסוק הבא.
ברש״י הובאו שלושה פרושים, אחד לשון עבודה זרה. ב לשון גילוי עריות. ג לשון רציחה. והביא לכל הפרושים ראיות מפסוקים שכך הוא .
בפשיטות אנו שומעים בלשון מצחק, שמדבר בזמן הווה, אבל גם צוחק הוא בזמן הווה בבנין קל. מצחק שייך לבניין מפעל,בנין פיעל, ונראה כוונתו שעושה מענינים שונים צחוק, אולי כמו לץ, אין זה צחוק הבא מפנים האדם עצמו. חז״ל אומרים שאין אדם חוטא אא״כ נכנסה בו רוח שטות. המצחק מבטא את שורש השטות, הוא מבטל את הכל. שלושת העברות המנויות ברש״י הן כידוע שלושת העברות החמורות בתורה, עליהם נאמר יהרג ואל יעבור. קרי אם עברת עליהם אין כבר משמעות לחייך, לכן אנו מצווים כשאין ברירה אפילו לוותר על חיינו ולא לעבור עליהם.
ע״ז -שומטת את הקרקע לכל העבודה שבין אדם למקום.
ש״ד-את הקרקע לכל העבודה של בין אדם לחברו, של תיקון חיי החברה.
ג״ע -שומטת את הקרקע לכל העבודה של התיקון העצמי, של השליטה על יצרינו.
צחוקו של ישמעאל מתואר בהווה, הוא נמצא כל כולו בתוך מאוויי העולם הזה, אפילו כשהוא מדבר על גן עדן, איננו חולם רחוק יותר.
לעומתו יצחק שואב את מקור שמחתו מהעתיד המיוחל, ומתוך כך את כוחותיו לעמול ולטרוח בעולם הזה, צוחק מי שצוחק אחרון. אנו בטוחים שיהיה טוב, אז בואו נעשה משהו לטובת כך.
שרה אמנו כשרואה את התנהגות ישמעאל, רואה שהוא בן האמה ולא בן אברהם, שהוא ממשיך באישיותו את התרבות המצרית הקלוקלת. בתגובת אברהם הוא כואב על אודות בנו, הוא ממאן לקבל שאין זה בנו.
אבל השם עונה לו אל ירע בעיניך.
וגם את בן האמה לגוי אשימנו, השם מקבל את המבט של שרה דוקא, הוא בן האמה. מתרגם יונתן בן עוזיאל את הפסוק, לעם ליסטים אשויניה. לעם של גזלנים אעשהו.
גם את הלשון , כי ביצחק יקרא לך זרע, מתרגם יונתן בן עוזיאל, ודין בר אמתא לא מתיחס בתרך. וזה בן האמה לא מתיחס אליך.
חששו של אברהם היה לדעת אור החיים הקדוש שבנו ייצא לתרבות רעה, אם הוא יגורש מביתו, אבל השם הורה לו לשמוע בקול אשתו ולגרשו.
נראה שהפיכת ישמעאל לליסטים יש בה בכל זאת משהו ממידת אברהם, אם כי מצד הטומאה. המשותף לגזלן ולאיש החסד שלשניהם אין גבולות, זה להיטיב וזה לחמוס.
חז״ל אומרים שישמעאל עשה תשובה בסוף ימיו, הכיר בכך שהוא בן השפחה ויצחק הבן האמיתי ונתן ליצחק את שרביט ההובלה. הם מדייקים זאת מהפסוק: וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל, בָּנָיו, אֶל-מְעָרַת, הַמַּכְפֵּלָה: (בראשית כה ט)
למדנו מכאן שצאצעי ישמעאל הם הערבים עוד עתידים לעשות תשובה ולקבל את מקומם הנכון ביחס לעם ישראל ולהובלת האנושות לתיקון עולם במלכות ש-די.
הדרך להגיע לכך עוברת דוקא בשימת גבולות מצידנו, אבל המשימה קשה לנו כי אנו צאצעי אברהם אבינו.