בפרשת בשלח אנו פוגשים בתובנה פשוטה אבל מדהימה.
החלשים צפויים לטרוח ולהתיגע יותר בחייהם, מאשר החזקים.
כשם שהרודפים אחר התענוגות, צפויים להנות פחות בחייהם.
וכשם שהעניים צפויים לשלם יותר מהעשירים.
כאשר יוצאים בני ישראל ממצרים, משה רבנו מסובב אותם, מוליכם בדרך ארוכה, מדוע?
...וְלֹא-נָחָם אֱ-לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא: כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה--וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. יח וַיַּסֵּב אֱ-לֹהִים אֶת-הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר, יַם-סוּף;... (שנות יג יז)
אנו רואים שהפחד והחולשה שאחזו בעם להלחם בפלישתים, גרמו להתארכות הדרך.
או נאמר בסגנון מודרני מלחמה בעצימות נמוכה צפויה להמשך הרבה יותר זמן, וליגיעה רבה יותר.
בהמשך הפרשה מצאנו דוגמא נוספת לכך:
כג וַיָּבֹאוּ מָרָתָה--וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמָהּ, מָרָה.
כד וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה-נִּשְׁתֶּה.
כה וַיִּצְעַק אֶל-יְ-ה-וָ-ה, וַיּוֹרֵהוּ יְ-ה-וָ-ה עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם;(שמות טו כג)
ישראל מגיעים למרה ולא יכולים לשתות המים, כי מרים הם. כיצד הם נמתקים? על ידי השלכת עץ מר לתוך המים. פעמים שאנשים מתמרמרים על קושי חייהם, כיצד הם יוכלו לצאת ממרירותם? על ידי צרות וקשיים נוספים. אתם בכיתם בכיה של חינם, חייכם שתיבכו בכייה מוצדקת, או אז תלמדו לשמוח בחלקכם.
מקרה נוסף בפרשה, גודל המאמץ של מלאכת ליקוט המן.
כתוב בתורה:
וַיִּלְקְטוּ, הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט. יח וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר--וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה, וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר: (שמות טז יז)
התלמוד מבאר יותר את הסיפור:
כתיב (במדבר יא, ט) וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו. וכתיב (שמות טז, ד) ויצא העם ולקטו. וכתיב (במדבר יא, ח) שטו העם ולקטו. הא כיצד ? צדיקים ירד על פתח בתיהם. בינונים יצאו ולקטו. רשעים שטו ולקטו. (מסכת יומא עה).
למדנו שכל אחד היה טורח בהתאם למידת צידקותו. אבל עולה השאלה מדוע הרשעים הרחיקו נדוד בליקוט המן, אם היה בנימצא אף בתוך המחנה?
נראה לומר שהם חשבו לאגור כמות גדולה יותר, לכם הרחיקו נדוד. והצדיקים הסתפקו לאסוף מן מועט, כי מיהרו ללימודם ועבודת בוראם. אבל לאחר מעשה התגלה שאחד המרבה ואחד הממעיט, כולם אספו אותה כמות.
לימדונו כאן מוסר השכל חשוב לחיים, כי כל מזונותיו של אדם קצובים לו כדי חייו. אמנם גם הצדיקים צריכים היו לצאת מביתם כדי להביא פרנסתם, אבל הרשעים לא הרויחו כלום בכל טרחתם, רק התיגעו יותר. והצדיקים במעט טורח השיגו כדי פרנסתם.