הדיברה האחרונה
אם היינו מנסחים היום את עשרת הדברות, בלי לדעת את הדברות המקוריות, אילו דברות היינו מציינים? ואילו לא?
דומני שהיום הרבה אנשים היו שוכחים לציין את הדיברה האחרונה. מדוע? היום ישנה נטייה לעסוק בעיקר בגלוי ולהמעיט מחשיבות הנסתרות שבלב הבריות, אבל הקב״ה חותם את עשרת הדברות דוקא בנסתרות:
וכך מופיעה הדברה האחרונה ברשת יתרו:
לֹא תַחְמֹד, בֵּית רֵעֶךָ; {ס} לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ. (שמות כ יג)
ובעשרת הדברות שבספר דברים :
וְלֹא תַחְמֹד, אֵשֶׁת רֵעֶךָ; {ס} וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ, שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ. (דברים ה יז)
נראה שהתורה באה לנתץ את המחשבה הנפוצה, "איש באמונתו יחיה", כאילו שלא משנה מה האדם יחשוב ויאמין, מה הוא יתאוה ומה יחמוד, רק שלא יגנוב, יאנוס וכדו׳.
אמנם אין עונשים על הנסתרות, ומי שעבר על איסור לא תחמוד לא נענש בבית הדין, ואף בבית דין של מעלה לא עונשים על הכוונות. אבל אם למרות זאת כללה התורה את איסור החמידה בעשרת הדברות, משמע שהיא חמורה מאוד אף שאין עונשים עליה.
מה חומרת החמדה והתאוה, שזכתה להכנס לעשרת הדברות ועוד להיות הדיברה האחרונה החותמת את כולן? ומה ההבדל ביניהן, מתי אנו נחשבים חומדים ומתי מתאוים?
אם נביט על חמשת הדברות השניות העוסקות בדינים שבין אדם לחברו, נוכל לראות את ההדרגתיות ביניהן:
התחיל באיסור הרצח, שהוא הבסיס ליחסי החברה התקינים, וכדי שלא יאמר אדם מאחר שאסור להמעיטם, אבל יוכל להרבותם בזנות וניאוף, לפיכך הזהיר מיד לא תנאף.וכדי שלא יאמר אדם אם אסור למעט חיים או להרבות באיסור, עדיין אפשר לגנוב הבריות שאינו ממעיטם בזה , רק את ממונם , והוא יוליכם וימכרם במקום אחר, לכן אמר לא תגנוב. וכדי שלא יאמר אדם להזיק הבריות בגופם וממונם אסור, אבל אפשר להזיקם בדיבור, ועוד שיש את עקרון חופש הדיבור המקודש , לכן אוכל להזיק את הזולת בדיבור, לכן אמרה תורה , לא תענה ברעך עד שקר. וכיוון שאסרה התורה את הדיבור הרע, אולי יחשוב האדם כי המחשבה הרעה מותרת, שיחמוד בליבו ממונו וכל אשר לו, לכך נאמר לא תחמוד ובא לאסור אף ההרהור השלילי.
נמצא שאיסור החמדה והתאוה הוא הגרעין והשורש לבניית חיי חברה בריאים. אם אנו נקפיד על הרהורי מליבנו, נוכל בנקל לשמור על לשוננו, ואם נשמור על לשוננו, נוכל להישמר בנקל לא להגיע לעברות הקשות של גזל רצח וזנות וכדו׳.
וכתב רבנו בחיי בספרו כד הקמח ״ועוד אפשר לומר כי קבעתו תורה עשירי, כלומר אחרון, מפני שהוא שקול כנגד כל הדברות, שכל מי שלא נזהר מן החמדה לסוף הוא נכשל ועובר על כולם.״
ועוד מביא המדרש שמי שמתאוה למה שאינו ראוי לו, מה שחומד אין נותנים לו, ומה שבידו נוטלים ממנו.(מובא גם ברבנו בחיי)
ומה בין החמדה והתאוה?
איסור לא תתאוה, ענינו אפילו אתה רק מתאוה בלבך לאשת חברך ביתו וכל אשר לו, אף בלי פעולה מעשית להשיג החמדה. ואיסור לא תחמוד ענינו, כאשר האדם עושה מעשה ומחפש דרכים להשיג את תאותו.
אבל לא נאסר לנו להתאוות לדבר מה כדוגמת חפצו של חברנו, כאשר כוונתנו לקנותו ממקום אחר.
וכן מותר לשאול אדם האם הוא מעוניין למכור חפץ שברשותו, שיתכן והוא רוצה למכרו. אבל אם אינו רוצה למכרו אסור לנו לחבל תחבולות כדי להשיג החפץ. אף לא להתאוות לו.