מתואר בפסוקים:

בַּחֹדֶשׁ, הַשְּׁלִישִׁי, לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם--בַּיּוֹם הַזֶּה, בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי.  ב וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים, וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי, וַיַּחֲנוּ, בַּמִּדְבָּר; וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר.  (שמות יט, א)

ההכנה הראשונה המתוארת בפסוקים, הינה בזמן המתאים לכך:

בחודש סיון, 49 יום מהיציאה הגדולה,בכל יום מימים אלה בני ישראל התקדמו והתעלו בעבודת המידות לקראת מתן תורה. 

פסוק ב, מתאר את הנסיעה מרפידים למדבר סיני, וקשה על לשון הפסוק, הרי כבר בפסוק קודם נאמר שבאו למדבר סיני, אם כן מה בא הפסוק להוסיף, שאומר שבאו מרפידים למדבר סיני?

ועוד קשה למה הפסוק חוזר ומציין שחנו במדבר, כבר הבנו שהם הגיעו למדבר סיני. 

ועוד קשה מדוע עבר הפסוק פתאום לדבר בלשון יחיד, ויחן שם ישראל נגד ההר, היה צריך להכתב , ויחנו שם ישראל?

מבאר אור החיים הקדוש: כדי לזכות לקבל תורה צריך ג הכנות:

א- לסוע מרפידים. כי אי אפשר לקבל תורה מתוך רפיון. למעשה אי אפשר לעשות שום דבר משמעותי בחיים מתוך רפיון. 

ב- צריך לחנות במדבר. המדבר כמשל לענווה , להכנעה וליכולת קבלה. מי שחושב את עצמו לחכם גדול, יותר חכם כבר לא יהיה. לכן מובן במה זכה משה לקבל התורה יותר מכל בן אנוש אחר עלי אדמות. בהיותו ענו מכל האדם כפי שהעיד עליו הקב״ה. 

ג- צריך אחדות, לכן נאמר ויחן בלשון יחיד, כאילו שכל ישראל הינם אדם אחד. על פסוק זה אמרו חכמינו, כאיש אחד בלב אחד. וכן אמרו חז״ל, לא מצאתי לישראל כלי מחזיק ברכה אלה השלום. אין עוד כלים אחרים היכולים להכיל ברכה, חוץ משלום. הדברים נכונים לתורה ולכל ברכה שהיא, לצבור ככלל ולכל משפחה כפרט.אין קיצורי דרך ואין חלופות אחרות. 

אם כן סיכום הדברים הוא כך, לזכות לתורה, להארה מן השמים, צריך מרץ, ענוה ואחוה.