הקב״ה מצוה עלינו לקחת לו תרומה, וכן לעשות לו מקדש.
וכך בעצם כל המצוות כולן הינן ל"צורך גבוה". שומה עלינו לקיימן לשם שמים, לעשותן רק כי זה רצון אבינו שבשמים.
מצד שני- מיסודות באמונה שלנו, הידיעה שהקב״ה לא חסר כלום, ואינו זקוק לשום דבר מאיתנו. הוא מושלם בתכלית השלמות.
אם כן למה הוא מצווה אותנו, ויקחו לי תרומה או ועשו לי מקדש וכדו׳? הרי לא חסר לו כלום?
גם כשאנו פונים בתפילה לפני ריבונו של עולם, ומבקשים ממנו שירחם עלינו שיפרנס, ירחם, ירפא ויברך אותנו. האם אנו בתחינותינו משנים את רצונו של ה׳ יתברך?!
אנו אמנם פונים אליו בלשון המשתמעת, כאילו אנו משפיעים על רצונו, אבל חלילה לנו לחשוב שאכן כך הוא, שה׳ כביכול לא מספיק רוצה בטובתנו, וע״י בקשתינו יחוס וירחם עלינו. למרות סגנון לשוננו, באמת כל רצוננו לעשות רצונו יתברך, ולא לשנות רצונו.
באור העניין, ריבונו של עולם למרות שאינו חסר כלום, ברא עולם כביכול חסר, ונתן לנו הזדמנות לשכלל ולפתח העולם, גם הוא יתברך כביכול משנה רצונו מפני רצוננו. כל זאת כדי לתת לנו להיות שותפים למעשה בראשית, נתן לנו הזדמנות להידמות לו, להיות גם נותנים ולא רק מקבלים. ( למה כתבתי כביכול, כי ה׳ ברא עולם חסר אבל גם ברא את הכוחות שיכולים לתקן חוסר זה, אז כאשר נסיים לתקן העולם, יתברר שהכל בחכמה עשה, ואנו נאמר בענווה שאמנם ה׳ ברא עולם מושלם)
את רצונו איננו משנים בתפילתנו בעבודתנו אותו, אבל ה׳ יתברך בבחירתו ורצונו החפשי מתנה את השפעת שפעו בעולם, בהישתדלותנו, תפילותינו וברכותינו.
ומכיוון שהוא התנה את השפעתו במעשינו אנו, הרי שאפשרי שבעקבות תפילתנו אכן תבואנו הברכה וההצלחה.
טעות גדולה היא לחשוב שהתפילות והברכות ענינן רק עבודה פנימית בתוכנו, שכנוע והשתנות עצמית כדוגמאת האוטוסוגסטיה ודומיה.
אמנם יש בה בתפילה, עבודה נפשית פנימית, כמו שאומרים חכמינו איזו היא עבודה שבלב ? הוי אומר זו תפילה. (ברכות ה ב)
אבל אין הכוונה לאוטוסוגסטיה , אלה לפגישה נפשית עם מקור חיינו, ביחד עם נשמתנו, אשר מכסא הכבוד חוצבה, ולשם היא עורגת, ואנו יכולים בבחירתנו להצטרף לתנועה פנימית זו של נשמתנו.
אנו מאמינים שמקור הברכה וההצלחה הינו רק הקב״ה בכבודו ובעצמו, והוא יתברך בעקבות תפילותינו משפיע עלינו טובו וחסדו.
הרמב״ם כותב בספרו הי״ד החזקה שראשיתה של הע״ז בעולם היתה המחשבה השגויה שניתן להשיג איזו שהיא תועלת מהשרים של הקב״ה, ללא הסכמתו שלו.
על פי התורה כל עבודתנו צריכה להתמקד רק בנקודה אחת- לשם שמים. ומהצד השני התורה מלמדת אותנו שכל גילוי של חיים, חכמה וברכה מקור אחד לו- הקב״ה , חי העולמים.
אם אנו עושים מעשה טוב מתוך כוונה אחרת מזו, כדי שיכבדונו, יברכונו, ישיבו לנו טובה בבוא העת, להשקיט את מצפוננו, או לקבל שכר טוב משמים, אנו מרגישים בכל אלה קטנות ואגואיסטיות. רק מטרה אחת יכולה להוציא אותנו מקטנות זו, ולזכות אותנו לדבוק בטוב באמת- שמים.
וזהו שלימדונו חז״ל בפרקי אבות (ב יב):״ יהיו כל מעשיך לשם שמים״