הערבות המתגלה בפרשת חוקת

במהלך פרשת חוקת ״קופצת ״ התורה לשנה האחרונה של שנות הנדודים במדבר ומתארת את המסעות האחרונים של ישראל עד לשערי הארץ. 

א וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן, (במדבר כ ).

ואומר רש״י עדה השלמה שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים.

ונראה עוד לומר שהתורה באה לומר לנו שישראל הגיעו למעלה חדשה שלא זכו לה קודם, וזו נקראת ״כל העדה״.

הם זכו בעקבות שנות הנדודים לדרגה של ערבות הדדית. 

אחר כך מספרת התורה על המלחמה עם הכנעני. התורה מדברת על עם ישראל בלשון יחיד. 

  ב וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַי-ה-וָ-ה, וַיֹּאמַר:  אִם-נָתֹן תִּתֵּן אֶת-הָעָם הַזֶּה, בְּיָדִי--וְהַחֲרַמְתִּי, אֶת-עָרֵיהֶם.  ג וַיִּשְׁמַע יְ-ה-וָ-ה בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן אֶת-הַכְּנַעֲנִי, וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם, וְאֶת-עָרֵיהֶם; וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם, חָרְמָה.  {פ}

גם בהמשך הפרשה כשישראל מגיעים לארץ סיחון, ובעצם כאן מתחיל כיבוש הארץ מידי האמורי, גם כן התורה מתיחסת לישראל כאל איש אחד, 

״וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים, אֶל-סִיחֹן מֶלֶךְ-הָאֱמֹרִי״ והמשך הסיפור והמלחמה איתם ממשיך בלשון יחיד. 

גם שירת הבאר הבאה בעקבות נס נחל ארנון שנעשה לישראל, נאמרת מפי ישראל כאיש אחד. בזה ניכרת התפתחותם מאז יציאת מצרים, אז משה שר את שירת הים ובנ״י ענו אחריו, ואילו כאן ישראל שרים כאיש אחד בלב אחד. 

והפרשה מסתיימת בחניית ישראל בערבות מואב, היא התחנה האחרונה במסעם לפני הכניסה לגדה המערבית של ישראל. (גם גוש דן הוא חלק מהגדה)

בערבות מואב נכרתה ברית הערבות של ישראל האחד לשני להקמת התורה וקיומה בחיי העם בארצו. 

נחזור לתחילת הפרשה, היא עוסקת בטומאת מת ודרך טהרתו:

בתוך כך מתיחסת לטומאת אוהל:

זֹאת, הַתּוֹרָה, אָדָם, כִּי-יָמוּת בְּאֹהֶל:  כָּל-הַבָּא אֶל-הָאֹהֶל וְכָל-אֲשֶׁר בָּאֹהֶל, יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים.(יט יד)

הטומאה עוברת מהאחד לשני דרך האויר, כאשר הם נמצאים תחת קורת גג אחת. ובהמשך אומרת שאם יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל. החוטא עלול להתנתק מעמו. 

וכיצד נטהר הטמא מטומאתו?

אומרת התורה:

וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל-הַטָּמֵא (במדבר יט יט).

כדי להיטהר מהטומאה צריך עזרה מאיש טהור שיזה עליו ויטהר אותו. 

אם כן כבר בטומאה וטהרה מצאנו שהטומאה ״מדבקת״ ובה האדם מושפע מסביבתו האנושית. וכנגדה הטהרה גם אפשרית דוקא על ידי הערבות ההדדית. 

יותר מזה פרה אדומה מגלה לנו יסוד ערבות הדדית, עמוק הרבה יותר בעם ישראל. 

חז״ל שואלים על יכולתנו לקיים מצות פרה אדומה. הרי איננו יודעים טעמה של מצוה זו, אפילו שלמה המלך לא הצליח להבין טעמה, והרי אמרו חכמינו שקיום מצוה בל טעמה נחשב לגוף בלא נשמה, אז כיצד אנו יכולים לקיים מצוה זו בשלמות?

ענה על זה אור החיים הקדוש, אנו סומכים בזה על משה רבינו שהוא כן ידע את טעמה של המצוה הזו, לכן אומרת התורה ויקחו אליך, את טעם המצוה יקחו אל כוונת משה.

כאן מתגלה שאנו בעצם סומכים דעתנו לכל הדורות על משה רבנו. כאן מפיעה ערבות הדדית מופלאה החוצה דורות, בין החיים לבין הדורות הקודמים. הערבות הבין דורית עובדת לשני הכיוונים, זכויותיהם של אבותינו עומדת לנו לטובתנו מחד, וזכויות הצאצעים גם עומדת לזכות אבותיהם מנוחתם עדן. ברא מזכה אבא.