בסוף ימיו משה רבינו נפרד מבני ישראל, לא לפני שמברכם. וכך פותחת הפרשה האחרונה בתורה:

וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ:

הכינוי איש האלוהים למשה רבנו ממש מצמרר, וסמיכותו לברכה צריכה ביאור. גם ההדגשה לפני מותו שבפסוק מבקשת הסבר. 

ראשית אנו רואים שמשה רבינו, לא עבר תהליך של ירידה ונסיגה בשנותיו האחרונות. עד יומו האחרון לא כהתה עינו ולא נס ליחו. ולא רק שמבחינה גופנית הוא שמר על כושר מלא ממש עד למותו, יותר מזה היה מבחינה רוחנית, משה התקדם ממדרגה למדרגה עד יומו האחרון. ולפני מותו עמד לברך את ישראל עם כל הכוחות שרכש, עם כל עוצמתו הרוחנית. 

האם ברכה זו הינה מעצמו או שהיא נבואה מאת ה׳?

אונקלוס מתרגם את המילים איש האלוהים - נביא דה׳. והאבן עזרא מפרש בצורה ברורה- בנבואה ברך אותם. לשיטתם דברי ברכה אלו- הינם דבר ה׳ היוצא מפי משה.

אבל הרמב״ן מבין אחרת וכך כותב- להגיד כי ברכתו מקוימת כי איש א-לוהים היה ותפילת ישרים רצונו. עולה מדבריו שמשה ברך אותם מעצמו. וכותב אור החיים הקדוש. משה היה גוזר וה׳ מקיים. זה מדהים איזה כוח נתן ה׳ לישרים. פרוש זה מסתדר עם כל מהלך ספר דברים שהוא דברי פרידה של משה שאמרם לישראל. 

את הסמיכות של התואר איש הא-לוהים לברכה שברכם משה, אפשר להבין בשני הכוונים. מתוך שהוא היה איש אלוהים, היה לו את הכוח לברך. ואפשר להבין הפוך, אומר אוה״ח שרק כאשר הוא בא לברך את ישראל זכה להקרא איש האלוהים. מלמדנו שמי שרוצה להתקדש כדאי לו שיתחיל לברך את ישראל. 

בברכה בעז מלט