תולדותיו או מעשיו של האדם מורכבים משלשה חלקים: שם חם ויפת.
שם- זוהי המטרה, כמו שאומרים לשם מה.
חם- התלהבות וחשק בעשיית המעשים.
יפת- אופן ביצוע המעשים, הקישוט וההופעה שלהם.
ללא שם אין כל תוכלת ותועלת בחם וביפת. רק במעשים של חם מתגלה פורקן יצרים והנאה. רק במעשים של יפת מתגלה צביעות גנטלמניות ונימוסין ללא כל תוכן מאחריהם, עולם של רושם ופרסום. רק מעשים של שם- פשוט אין.
השאלה היא מי בראש? מי נותן את הטון, האם המטרה התפאורה או החויה?
התפאורה- כדוגמאת האימרת כנף עשית ולא דיווחת כאילו לא עשית. לא חשובה האיכות העיקר החזות. וכמוהם רבות בתרבות המערב.
החויה- כיון שחיים רק פעם אחת אז בוא נבלה כמה שיותר. מי יודע מתי נגיע לסלון אז בואו ונשים את הספות במסדרון. הרבה מהפרסומות בדורנו מנסות לעבוד על הנקודה הזו.
את חם נח קילל, וכך אמר לו :
וַיֹּאמֶר, אָרוּר כְּנָעַן: עֶבֶד עֲבָדִים, יִהְיֶה לְאֶחָיו. וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֵי שֵׁם; וִיהִי כְנַעַן, עֶבֶד לָמוֹ. יַפְתְּ אֱ-לֹהִים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי-שֵׁם; וִיהִי כְנַעַן, עֶבֶד לָמוֹ. (בראשית ט, כה).
על חם גזר נוח עבד עבדים יהיה לאחיו, תקנתו רק בהיותו משועבד למטרות ולאמצעים שלהן.
על יפת אמר, יפת א-לוהים ליפת וישכון באהלי שם. היופי יכול למצוא את מקומו וערכו הנכון כאשר הוא שוכן באהלי שם, כאשר הוא משרת מטרות נעלות. אבל בהיבדלותו חלילה- שקר החן והבל היופי. וכאשר הוא כלי תפארת לערכים- אזי אשה יראת ה׳ היא תתהלל. במה? ביופיה.
בסופו של דבר היופי היותר משובח הוא היופי עם האופי. אין לך יופי כיופיה של ירושלים.
הנצרות שהתנחלה בעיקר בארצות יפת המשיכה את הקו שלו. דרכה הוא לאמור הרבה ולא לעשות גם מעט(עיין אורות עמוד כב), רוחניות ללא סדר ותקון של קודש(שם כג).
בני חם אכן סבלו דורות רבים משעבוד לאחיהם בני יפת ובני שם. אמנם היו לו צלילים מאוד צורמים. אבל בחשבון הכללי היה לעבדות גם תועלת, למקם את הכוחות החמים במקומם הנכון, למען אשר גם בני חם ישכנו באהלי שם.
למה סדרה אותם התורה בסדר זה?
ללמדנו שהמטרה קודמת להכל. אחריה עלינו לעורר את ההתלהבות והרצון. רק לבסוף ליפות את כוונתנו והתלהבותנו בהופעה הרצויה.
בברכה בעז מלט