כיצד זכה לוט להנצל מסדום ועמורה? הרי צדיק גדול הוא כנראה לא היה. בפרשת לך לך מתוארת הפרידה בין לוט ואברם. לוט בוחר לדור בשכונת הרשעים, אומרים חז״ל על שהיו שטופי זימה בחר לו לוט בשכונתם(הוריות י: והובא ברש״י).ועוד אומרים חז״ל כל זמן שהיה הרשע(לוט) עמו(עם אברהם) היה הדיבור(הנבואה) פורש ממנו(רש״י יג, יד).
אם כן הוא פלא כיצד זכה לוט הרשע להנצל ועוד זכה לראות מלאכי א-לוהים. חכמינו אומרים שהוא זכה בזכות אברהם. אבל זה עצמו צריך ביאור, למה שאדם רשע ינצל רק כי הוא אחיין של צדיק?!
אמנם מפשט הסיפור משמע שאם לוט לא היה מכניס אורחים את המלאכים שבאו לסדום, הוא לא היה זוכה להנצל.
וזה עצמו הוא דבר פלא גדול מאין מצא לוט כוחות בנפשו ללכת נגד הזרם, להסתכן בנפשו בשביל מצוה זו. הרי פשט הסיפור שלוט ירד לגור בסדום דוקא בשל מידתם זו, הוא לא יכל לסבול את הזהירות הגדולה של אברהם בדאגתו לרכוש הזולת, ואת הכנסת האורחים שלו. ואנשי סדום היו הסממן ההופכי לאברהם, מידתם נקראת שלי שלי ושלך שלך. הם רצו להעמיד את המציאות על מידת הדין היבשה, ולכן גם אסרו את הכנסת האורחים בעירם.
אנו לא יודעים אף פעם מתי תתעורר הנקודה היהודית בלבו של אדם. מסופר בדברי ימי עמנו על מקרים שלא יאומנו, אנשים שנראה היה שירדו לגמרי מהפסים, בטח כבר הכינו להם מקום של ״כבוד״ בגיהנם, והם ברגע אחד שינו כיוון וקנו את עולמם.
יתכן וזו כוונת חכמינו האומרים שלוט ניצל בזכות אברהם. אברהם בטח השקיע שעות רבות בחינוכו של לוט, וגם בלאו הכי עצם ניהול חייו של אברהם אל מול עיני לוט בחסד וברחמים בודאי שעשו את שלהם. אמנם אם היינו צריכים לחוות דעה בנקודת הזמן של היפרדות לוט מאברהם, היינו אומרים שלוט נטש את הכל. שכל עמלו של אברהם ירד לטמיון. לכן אומרים לנו שלוט ניצל בזכות אברהם, באמת עמלו לא ירד לטמיון, בפתע פתאום מידת החסד של לוט מורשת אברהם צפה ועלתה, ולוט ניצל בזכותה.
מסופר במדרש רבה על חורבן בית שני(תולדות סו):
יוסף משיתא- בשעה שבקשו שונאים להכנס להר הבית אמרו יכנס מהם ובהם תחלה אמרין ליה עול ומה דאת מפיק דידך נכנס והוציא מנורה של זהב אמרו לו אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו אלא עול זמן תנינות ומה דאת מפיק דידך ולא קיבל עליו א"ר פנחס נתנו לו מכס ג' שנים ולא קיבל עליו אמר לא דיי שהכעסתי לאלהי פעם אחת אלא שאכעיסנו פעם שניה מה עשו לו נתנו אותו בחמור של חרשים והיו מנסרים בו היה מצווח ואומר ווי אוי אוי שהכעסתי לבוראי .
הרומאים כנראה פחדו להכנס בעצמם לבית המקדש, ובקשו מיוסף משיתא שיכנס ויוציא להם את כלי המקדש, ואמרו לו שאת הכלי הראשון שיוציא יקח לעצמו. הוא הוציא את המנורה, אבל אז הם התחרטו, ואמרו לו שזה לא מתאים בשבילו אלה יכנס פעם שנית ויקח כלי לעצמו. וכאן קרה הבלתי יאמן, הוא כבר נמצא בשאול תחתיות ופתאום התעוררה הנקודה היהודית שלו, היה מוכן להפסיד את חייו בעולם הזה ולא להכעיס יותר את ה׳.
ומעניין מאוד לגלות כמה מאות שנים מאוחר יותר תופעה דומה. אני מתכוון לסיפור מגילת רות. שוב מופיע נטישה, הפעם אלימלך עוזב את בית לחם, מקום של דאגה לחלשים ומתנות עניים.
ובוחר לעבור לצאצעי לוט שהינם גם שריד מסדום, ומתוך הנפילה שלו ושל משפחתו, צצה ועלתה רות המואביה. שוב נחשפה מידת החסד. הפעם השלימה רות וסגרה את המעגל. מידת החסד השבויה בקליפות של לוט התחברה לעם ישראל, וממנה יצא מלך המשיח. כאן אפשר לומר שלוט ניצל בזכות הצאצעית שלו שעתידה להצטרף לעם ישראל, ולהביא לו את הגואל.
בברכה בעז מלט